מטה משה רטו

הרפואות כי הכתוב אמר כי אני ה' רופאך ואין צריך לעשות רופא אחר שותף. וכן אמר והסירותי מחלה מקרבך וברך את לחמך ואת מימיך והפך זה אשר לא תוכל להרפא. גם כתוב באסא גם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים. גם כתוב מחצתי ואני ארפא כי הוא יכאיב ויחבש. והנה הכתוב הפריש כי לא אמר ורפא ירפא מן הבנין הקל רק ורפא ירפא שהוא מבנין הכבד. והמכה היא מיד האדם ויוכל לרפאתו אדם. אך מי ירפא מכת הש"י רק הכתוב אמר יך ויחבשנו. וטעם אשר לא תוכל להרפא כאשר תרפא ממכת בן אדם ע"כ. אף שבספרי ראב"ע שלפניו אינו כל כך באריכות המקור חיים הביאו בלשון שכתבתי. וכתב עליו מה שאמר והנה הכתוב הפריש כו'. ר"ל כי הקל מזה השורש הוא יוצא כמו אל נא רפא נא לה. וזה הקל ראוי לייחסו להש"י כי הוא רופא ע"ד האמת. אמנם ורפא ירפא שהוא מן הכבד והוא יוצא לשלישי. כלומר שגורם לרפאתו בסמי' ובעניני' אחרים אבל אינו רופא ממש

ורבינו בחיי כתב כל רפואה בבשר ודם לא מצאנוהו בכל הכתובים כי אם בדגש. וכן רפאנו את בבל ולא נרפתה. אבל בהקב"ה מצינו ברפה. והוא שכתוב רפאנו ה' וארפא. וכתיב הרופא לשבורי לב. ארפא משובתם. וירפא אלהים את אבימלך. כי אני ה' רופאך. והטעם בזה כי הרפואה בבשר ודם אינה אלא ע"י צער וטורח הוא שיסבול הסם או המשקה המר. אבל רפואה של הקב"ה בנחת אין שם צער כלל כי ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. ומה שאמרו רז"ל ורפא ירפא מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות. לא אמרו אלא במכה שבחוץ שהכתוב מדבר בה. אבל חולי בפנים אין זה תלוי ביד הרופא אלא ביד הרופא כל בשר אשר בידו נכש כל חי. הנה ראב"ע מחלק בין מכת האדם למכת השם. ורבינו בחיי מחלק בין מכת פנים למכת חוץ. והעולם לא נהגו כותייהו בתרוייהו כמו שכתב הרמב"ן פר' בחקותי וז"ל הכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים. לא יתנהג ענינם בטבע כלל. לא בגופם ולא בארצם לא בכללם ולא ביחיד מהם כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא. ולא להשתמר בדרך מדרכי רפואות כלל כמו שאמר כי אני ה' רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה. גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים כאשר היה ענין אסא וחזקיה בחלותו. ואמר הכתוב גם בחליו לא דרש את ה' כ"א ברופאים. ואלו היה דבר הרופאים נהגו בהם מה טעם שיזכיר הרופאים. אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם פלוני לא אכל מצה בחג המצות כ"א חמץ. אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו. וכן אמרו כל כ"ב שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתא לא קרא. והמשל להם תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא. והוא מאמרם שאין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו שאלו לא היו דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה'. אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים. וזהו כוונתם באמרם ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות. לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות. אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם ושחלקם בחיים. אין לרופא לאסור עצמו ברפואתו לא מפני חשש שמא ימות בידו אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא. ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר שכבר נהגו עכ"ל. וכן כ' בתורת אדם הביאו הטור י"ד סימן של"ו ואם הוא כדברי ראב"ע וכדברי רבינו בחיי דסברי מה שדרשו חז"ל שנתנו רשות לרופא לרפאות במכת שחוץ לגוף נאמר למה הורו לנו חז"ל בכמה דוכתי בתלמוד עניני רפואות בפ' המוציא במסכת שבת. ובפרק מי שאחזו במסכת גטין ובפ' אין מעמידין במסכת ע"ז ובפרק אין בין המודר בנדרים ורובם על עניני מכת פנימיי'. ואם לא ניתן רשות לרפאות מכות הללו וכי עשו תקנה לעוברי עברה. גם מה דאיתא בב"מ פרק הפועלים שמואל ירחינאה אסייאה דר' הוי חלש ר' בעיניה כו'. והתם במכת פנימית שבאת ע"י השם ית' מיירי וחלילה להו לשני מאורות הגדולים לעשות שלא ניתן רשות לעשותו אלא מה שאמרו שניתן רשות לרופא לרפאות בכל עניני רפואות קמיירי הן פנימית הן חצונית והאי רשות רשות דמצוה הוא לרפאות. ובכלל פיקוח נפש הוא והזריז הרי זה משובח. ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים. ואפי' יש לו מי שירפאנו שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאו'

לכן אל ימנע אדם עצמו מן הרפואות ואין להניח האדם לטבע. אל יבטח בשם ה'. ואם יהיה בקי הרופא אולי יועילוהו בשיכיר חליו וימנעהו שלא יאכל דברים שיכבידו חליו ויאכילהו דברים המועילים הן במיני מאכלים הן במיני הסמנין. מיהו לא יתעסק ברפואה אלא א"כ יהא בקי ויודע בחכמה ובמלאכה ולא יהא שם גדול ממנו. אבל כל מי שאינו יודע בטוב מלאכת הרפואה לא יהיה לו עסק בה אם ירצה שלא להתחייב בנפשו כי רבים חללים הפילה חסרון הידיעה ועצומים כל הרוגיה. ואם שאינו בקי בהוראות איסור והיתר. ובמקום שיש גדול ממנו אין לו להורות. מה לעשות בסכנות נפשות שהוא שופך דמים וסופו יורד לגיהנם. ואפי' הבקי אם רפא שלא ברשות ב"ד חייב לשלם וכ"ש מי שאינו בקי. ואם הרשו בו למי שאינו בקי פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. הרופא רשאי ליטול שכר טורחו ובטלתו. אבל שכר לימוד החכמה אסור. שהרי אמרו על לימוד התורה והמצות. מה אני בחנם אף אתה בחנם. כ"ש בסכנות נפשות ואבדת הגוף. מי שיש לו סמנין וחבירו חולה וצריך להם אסור לעלות בדמיהם יותר מן הראוי. ולא עוד אלא אפילו פסקו לו בדמיהם הרבה מפני צורך השעה. אין לו אלא כדי דמיהם לפי ראות אומני הבשמים או הרופאים היודעים כך הסם. לפי הרגילות הרופא שהתנה בשכר גדול רשאי שהרי שכר חכמתו הוא מוכר