מטה משה רא

מדידהו היכא יכול למפטרינהו מב' גנזא דמלכא. אלא דחייבי ציבורא למיפרע עלייהו ממונא דנפשייהו לבי גנזא דמלכא. ואפי' היו עשירים שבישראל הציבור חייבים לפרוע בעבורם. שלא מפני עניות נפטרו אלא מפני תורתן עכ"ל. אף שהר"ן כתב מסתברא דכי אמרינן הכא דרבנן פטירי מכסף גולגלתא ומעישור תבואתיהם. דווקא כגון שהמלך הטיל על בני העיר ליתן כך וכך מחמת מעשר תבואתיהם. או מחמת מניין גולגלתם שיכולין ת"ח לומר לא הטיל המלך עליכם כלום אלא בשבילכם. אבל אם אמר המלך שיתן כל אחד ואחד כסף גולגלתו ומעשר תבואתו אין עמי הארץ פורעין בשביל ת"ח. והיינו דאשכחן מקצת רבנן דיהבי כרגא כדאמר בסנהדרין דבר חמא קביל עלי' כרגא דרב פפא כולי שני. והיכא משכחת לה דרב פפא יהיב כרגא אלא שמע מינה כדכתיבנא. וכן נראה מדברי ר"ח וכן כ' הרמב"ן ז"ל עכ"ל. הלא גם הטור ראה דבריהם והביא סברתם בטור חושן משפט סי' קפ"ג וכ' שאינו נראה להרא"ש אלא שבכל עניין פטורים ושכן כ' הרמ"ה והרמב"ם ז"ל. וגם בטור יורה דיעה סימן רמ"ג סתם כדבריהם ומה שהביא הר"ן ראייה לדבריו מסנהדרין מההיא דבר חמא קביל כרגא דבר פפא כולהו שני כ' הב"י בטור חושן משפט דיש לדחות דדילמא רב פפא נושא ונותן להתעשר הוה וכיון שכן לא הוה תורתו אומנתו ולא מיפטר מכרגא. אי נמי לפי שהיה עשיר גדול היה כורע כרגא ממדת חסידות והשתא קביל עליה בר חמא כרגא דכולהו שני. ובטור י"ד כתב די"ל דעד אותו הזמן שהיו כורעים הציבור כרגא דרב כפא ובר חמא קביל עליה לפרעו בעוד כולהו שני ולא יצטרך רב פפא להחזיק טובה לציבור. ובתשובה אחת מצאתי כתיב שאפי' פירש המלך ואמר שהתלמידים יפרעו חלקם במס. יש מן הדין על הקהל שהתלמידים שוכנים בתוכה לפרוע חלקם דהא תלמיד כסף גולגלתם אקרקפתא דגברא מנח אפ"ה אמרינן בפ' השותפין שהם פטורין. ואם הדור כפני כלב ויעיזו פניהם ולא ירצו להבריח זהרורי דמלכא מיניה יוכל התלמיד לנדות ולשמת' על זה ואפי' החרימו הקהל לפרוע המס וכללו התלמידים בכלל החרם אין החרם חל דארור בו שבועה ואין נשבעין לעבור על המצות. ואם תקשה לדברינו מההיא דבר חמא דקביל עליה כרגא דרב פפא דכולהו שני אלמא דצורבא מרבנן יהיב כרגא. תירץ הר"ר מאיר ז"ל דהתם שלא כדין היו מטילין עליו וכעובדא דבעי פ"ה למירמה דמי כלילא ארבנן. והיינו דשקיל רב פפא כרגא דבר חמא ולא חש לשוחדא דאינו אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו עכ"ל עד כאן דברי הב"י. ומ"ש שמצא כתוב בתשוב' אחת בקשתי את שאהבה נפשי ומצאתי גם אני תשוב' זו והיא אשר השיב הר"ר נחמיה להר"ר יעקב והר"ר יהודא בני הרב רבינו אשר ז"ל והאריך בתשובתו וחתימת דבריו ואפי' ת"ח המלוה בריבית אין מחייבין אותו בשום מקום שלא הותרה הריבית אלא לצורבא מרבנן כדאיתא בפ' איזהו נשך ולעם הארץ כדי חייו וכ"ז שתורתו עיקר אעפ"י שהיה לו מלאכה אחרת הוא פטור. שהרי רבותינו שבתלמוד רובם היו בעלי מלאכה אלא שהית' טפלה לתורתם כ"ש כשאין לו שום מלאכה אלא שהוא מלוה מעותיו לגוי בריבית שהוא פטור כמו שכתבנו. מיהו בעינן שיהיה התלמיד חכם בעל מעשה וחסיד דכתיב כל קדושיו בידיך. אבל אם הוא צורבא מרבנן וסני שומעני' הרי הוא כעם הארץ וגרע ממנו כדאמרינן במועד קטן דוק ותשכח. אבל כ"ז שהוא בעל מעשה ותורתו עיקר הרי הוא פטור כמו שכתבנו וכן היה דן הראי"ף ז"ל והר"ר יוסף תלמידו וכן הרמ"ה וכל הגאונים ואנשי מעשה ז"ל. ואם בדורות הראשונים שהיו ת"ח מצויין לאלפים ולרבבות כך. כ"ש עתה שנתמעטה התורה ולומדיה שהם פטורין עכ"ל בתשובתו הנכונה. אך רבים מהמון חשבו דזהו דווקא בת"ח שתורתו אומנתו ויהגה בתורת ה' יומם ולילה ולא יצא החוצה אבל ת"ח שתורתו אומנתו ומקצת היום הולך להתעסק בעסקיו בסחורה או להלוות בריבית או לעשות איזה מלאכה כדי לפרנס ממנו את עצמו ואת אנשי ביתו וחוזר ללמודו בענין שאינו מתבטל מלמודו אלא לבקש טרף לביתו. על זה אומרים שישא בעול עמהם וכאחד מהם. אבל המה לא ידעו ולא יבינו דברי חז"ל שהרי כתב הרשב"א והעיד על רבינו הגדול רבי יהוסף הלוי ז"ל שהיה דן שלא נאמרו דברים הללו אלא בתלמיד חכם שתורתו אמונתו. כלומר שתורתו קבע ועסקיו עראי אבל לא במי שעסקו קבועה ואין תורתו קבע ע"כ. וכן נמי השיב הרמ"ה ז"ל להר"ר יונתן דקונק"א וכתב בחתימת דבריו ז"ל ומכלהו הני שמעתתא שמעינן דכי פטרוהו רבנן בגמ' לרבנן דעסקי באוריית' לאו אדעתיה דלא טרחי במזונייהו ופרנסתן ופרנסת אנשי ביתו פטרונהי. אלא כל היכא דמקיימא והגית בו יומם ולילה כפי כחן וכפי יכלתן ולא בטלי מדברי תורה אלא לדברי מצוה לבקש כדי מזונתן ופרנסתן ופרנסת אנשי ביתם ומזונותיהם בכלל דרבנן הוא דפטירי מכל הני מילי דאמרן. אבל מי שאין תורתן אמונתן ולפעמים הם שונים ולפעמים יוצאים לא פטרי מהנך מילי ע"כ, וכן כתב הרא"ש שם פ' השותפין וז"ל ונראה שהתלמיד חכם שיש לו אומנות או קצת משא ומתן להתפרנס כדי חייו ולא להתעשר ובכל עת שהוא כנוי מעסקו מחזר על דברי תורה ולומד ד"ת הוא הנקרא תורתו אומנתו ע"כ. כ"כ בתשובה כ"כ בנו בטור יורה דיעה סימן רמ"ג ובחושן משפט סי' קס"ג. וכן כתבו האחרונים. ונראה דמה שכתב הרא"ש ז"ל כדי להתפרנס כדי חייו לאו דווקא כדי חייו בצמצום אלא כל שיהיה מתעסק כדי להחיות נפשו כדי חייו קרינן ביה. ודוקא דכתב ולא להתעשר ולא כתב ולא ליותר מכדי חייו. ודבר פשוט הוא שיבואו על אדם פתאום כמה מקריים מחולאים וזולתם שיצטרך בהם להוצאה מרובה ודבר שאין לו קצבה הוא. ודוגמא זו כתב התו' במציעא גבי רבית דגוי אעפ"י דללישנא קמא לא הותר לעם הארץ אלא בכדי חייו אפ"ה יש להתיר לפי שיש עלינו מס מלך ושרים והכל הוי כדי חייו. והרמב"ם שכתב בפ"ג מהל' ת"ת גבי ת"ת וז"ל ועושה מלאכה מעט כדי חייו אם אין לו מה יאכל