מטה משה קפד

והסימן זבד"ו. ועל אותו הסימן עשו ז"ל סימנים אחרים לדעת בהם עניין הפרשיות וענין ההפסקות. ואלו הן הסימנים זט"ו ב"ו ד"ד ובי"ו. פי' זט"ו אם יבא ר"ח אדר הסמוך לניסן ביום שביעי. קורין בו ביום פרשת שקלים. ובשבת שנייה שהוא שמנה בו קורין פרשת זכור. ובשבת שלישית שהוא ט"ו בו. מפסיקין והוא מחרת פורים. וזהו סימן זט"ו. כלומר חל ר"ח אדר בשביעי מפסיקין בט"ו בו. ופירוש ב"ו. אם חל להיות בשני בשבת מקדימין וקורין פרשת שקלים בשבת שלפניו. ומפסיקין לשבת הבאה שהיא ששה בו. וזהו סימן ב"ו כלומר חל בשני מפסיקין בו ביום. ופירוש ד"ד חל להיות בד' בשבת מקדימין וקורין פ' שקלים בשב' שלפניו ומפסיקין לשבת הבאה שהיא ארבע בו וזהו סי' ד"ד. כלומר חל ר"ח להיות ביום ד' מפסיקין ד' בו. ופי' ובי"ו אם חל ר"ח יום ו' יש בו שני הפסקות שמקדימין וקורין פ' שקלים בשבת שלפניו. ומפסיקין למחרת שהוא ב' בו. וקורין פרשת זכור בשבת שנייה שהיא תשעה בו. ומפסיקין פעם אחרת בשבת שלישית שהיא י"ו בו. וזהו סימן ובי"ו כלומר חל ר"ח להיות יום ששי מפסיקין ב' בו וי"ו בו. ולעולם אין מפסיקין בין שלישי לרביעי. וסימן כמו לארבע כוסות של פסח. בין הכוסות הללו אם רצה לכתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה. ולעולם קורין פרשת שקלים או לפני ר"ח אדר או ביום ר"ח. והטעם לפי שבאחד באדר משמיעים על השקלים שהתורה אמרה זאת עולת חודש בחדשו לחדשי הכנה. ומפי השמועה למדו שמר"ח ר"ל ואמר בחדשו כלומר חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה. פ' מתרומת שקלים חדשים. ולפיכך משמיעים חדש אחד קודם ניסן כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו ויהיה הכל גבוי ומובא למקדש כשיבא ניסן. ועל כן כשחל אדר בתוך ימי השבוע מקדימין להשמיע ביום שבת שעברה שאם יאחרו עד שבת הבאה לא יהיה חודש שלם בין ההכרזה לראש חודש ניסן. אבל כשיבא ראש חודש בשבת אין צריך להקדים שהרי יש כאן חודש

ועוד אמרו ז"ל טעם אחר במסכת סופרים לפי שהיה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהמן הרשע היה עתיד לשקול שקליו לישראל. לפיכך הקדים שקליהם לשקליו זכר לאותן שקלים קורין פר' שקלים בשבת הסמוכה לר"ת אדר מלפניו. ופרשת זכור קודם פורים. להקדים זכירה לעשייה כמו שכתוב והימים האלה נזכרים ונעשים ועוד דכתיב זכור את אשר עשה לך עמלק ואמרו חז"ל יכול יהא בלב. כשהוא אומר לא תשכח הרי זכירה בלב אמור הא מה אני מקיים זכור הוי אומר בפה. ופרשת פרה אדומה להודיע לעם שהם טמאי מתים שיטהרו באפר פרה לפי שבר"ח ניסן מתחילין הרחוקים לעלות לירושלים ולפיכך אין מפסיקין בין פרשת פרה אדומה לפ' חודש. ועוד שארז"ל דורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום וטמא לא היה יכול לעשות פסח עד אחר הזאה וטהרה. ולפיכך קורין פרשת פרה בשלישית שיש בה הלכות טהרה ודיני הזאה כדי שילמדו ישראל לטהר עצמן לפני הפסח ויעשו הפסח בטהרה. ופרשת החודש ברביעית מפני ר"ח ניסן שעניינו של יום הוא וחודש ניסן הוא ראש לכל חדשים ולסדרי הרגלים. וארז"ל בדין היה להקדים פ' החודש לפ' פרה. שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה. ולמה קדמה פרשת פרה לפי שהיא טהרתן של ישראל. פי' מטומאת מת כדי שלא יהיו נדחין לפסח שני

תתקצח כתב הכלבו בענין פרשת פרה מעשה היה בחזן שקרא ופסק להגר הגר בתוכם וגלל ספר תורה וישב במקומו. וקפד רבי על הדבר ואמר לא קריתם הפ' כלה ודומה כאלו לא קרינא כלל שלא אמרנו אלא רמז בעלמא וחזרו ופתחו והתחילו בראש הפרשה והקורא ברך לפניה ולאחריה מטעם רבי וגמרו כל הפרשה עד תטמא עד הערב

תתקצט לא מצינו שצריך לקרות בס"ת אלא פרשת זכור תוספת' פ' ב' דמגלה וכן בסמ"ק חשיב עשה לזכור מעשה עמלק והוא פרשה זכור כו'. ע"כ כתב מהרי"ש אותם שאינם יכולים לבא למניין לפרשת זכור יש להם ליזהר לאמרה בניגון ובטעמים. ובתו' פ' היה קורא כתבו דפ' זכור ופ' פרה דאורייתא הביאו הב"י בא"ח סי' קמ"ו ובסי' תרפ"ד. ומורי מהר"ש ז"ל כ' בספר חכמת שלמה דטעות הוא ומחק פ' כרה

ענין פורים וקריאת מגלה

תתר מנהג פשוט להתענות ערב פורים לזכר דברי הצומות וזעקתם שעשו בימי מרדכי ואסתר. ואעפ"י שאותם הצומות היו בימי פסח נהגו העולם לסמוך התענית לפורים. וכשחל פורים להיות באחד בשבת נהגו להתענות ביום חמישי שלפניו. ולא דמי לת"ב דמאחרים דאין מקדימין לפורענות פ"ק דמגלה. והרב המגיד כתב הטעם שמקדימים ליום ה' לפי שא"א לאחר עד יום ראשון לפי שהוא פורים. וכן אין מתענין בע"ש מפני כבוד השבת ואעפ"י שנפסקה הלכה בע"ש מתענה ומשלים. דווקא כשבא זמנו הקבועה לו בע"ש. אבל כשהוא נדחה מזמנו אין קובעין לו בע"ש וכן מפורש בתשובת הגאונים ז"ל עכ"ל. משמע מדבריו דאם חל ר"ח בשבת. ער"ש זמנו הוא ואין להקדימו וכן פסק מורי הגאון ז"ל כדכתבתי לעיל סימן תשנ"ח

תתרא ערבית מתפללין תפלת ערבית כשאר ימי החול רק שמוסיף על הנסים. וממתינים עד שתחשך. ופורסין המגלה כולה שתהא פתוחה כאגרת. ואסור לחזן לקרא המגלה עד שאומרי' לו קרא. ואז הקורא עומד ומברך על מקרא ושעשה נסים ושהחיינו. וכל העם יושבים ומשמיעים לקול הקורא כמו שכתב השבולי לקט וז"ל כתב הרב רבי בנימין כשהחזן קורא את המגלה צריכין הציבור לשתוק ולכוון דעתם בקריאתו. ואסור להם לקרות עמו דכיון שאינן כתובים בגליון כתקנן ה"ל כקורא על פה. וכן הפסוקים שנהגו הציבור לענות כולם יחד. הקורא חוזר עליהם וקורא מתוך הספר. לפי שבקריאת הציבור