מטה משה קעה

נמחל עון העגל ונצטוינו בהקמת המשכן מצורף לזה שהוא זמן האסיף ואדם שמח בתבואתו לכן אומר זמן שמחתינו

תתקמא בליל ראשונה ממתינים עד הלילה משום דילפינן ג"ש דט"ו ט"ו מפסח דכתיב ביה בערב תאכלו מצות. ומברכין לישב בסוכה ואח"כ שהחיינו שקאי על הי"ט ועל הסוכה. ויש נוהגים לקום עד שברכו לישב להחשב עובר לעשייתן. ואמר מהר"י סג"ל דמחזי כיוהרא ואין לעשות ושבוש הוא דלישב אינה לשון ישיבה רק עכבה כמו ותשבו בקדש ימים רבים וכן בא"ח וכן כתב הכלבו וז"ל מנהג רבותיי ורבני צרכת לקדש מעומד בליל ראשון של חג הסוכות. והראב"י ז"ל כתב מנהג קדמונינו לא היה מעולם כזה והטעם כי הישיבה אינה אלא על דכת האכילה וכל זמן שאינו אוכל הברכה עובר לעשיית המצוה היא באמת. וכן כתב בעל העיטור ז"ל וזה לשונו ומנהגנו לקדש כדרכו מיושב ואע"ג דבעינן עובר לעשייתן לאפוקי אחר עשייתן דלא והמקדש מעומד דעת חצוני הוא עד כאן

תתקמב הא דלא מברכין על ישיבת סוכה כדמברכינן על אכילת מצה. היינו טעמא דבאכילת מצה מצי למיפטר נפשיה בכזית מברכין על אכילת מצה. אבל הכא דבעינן תשבו כעין תדורו לא מבעי לברוכי על ישיבת סוכה דאי אמר על ישיבת סוכה משמע חדא זימנא ואנן בעינן תשבו כעין תדורו. לפיכך מברכינן לישב דמשמע ישיבת קבע כעמים הרבה עכ"ל התניא

תתקמג כתב הכלבו וז"ל צריך לתת טעם למה מברכין על הסוכה כל שבעה יותר ממצה שאין מברכין עליה אלא לילה ראשונה בלבד. כתב הר"ז ז"ל כיון דאיכא חיוב שינה כל שבעה וא"א לאדם להיות שבעה ימים בלא שינה נמצא חיוב סוכה נמשך כל שבעה יותר ממצה דאכשר בפירות בלא מצה כלל. והר"ר שמואל שקיל"ו ז"ל כתב דשאני מצה שאכילתה בשאר ימים אינה לשום מצת מצה אלא להשביע רעבו לפי שאינו רשאי לאכול חמץ ולהשביע עצמו. ודומה למי שאכל בשר בהמה טהורה לפי שאינו רשאי לאכול בשר בהמה טמאה שאינו מברך אקב"ו לאכול בשר בהמה טהורה. אבל הישיבה בסוכה ודאי לא צורך גופו הוא להשביעו רעבו אבל לקיום המצוה לבד ולפיכך צריך לברך

תתקמד בשחרית מתפלל תפלה כמו בערבי' ונוטל הלולב והאתרוג ומברך על נטילת לולב ושהחיינו ומנענע דאמרינן במדרש אמרתי לכם שתקחו את הלולב ותנענעו לפני למה. שבשעה שהוצאתי אתכם מארץ מצרים נענעתי את ההרים שנאמר ההרים רקדו כאלים. אף לעתיד לבא אני עושה כן וההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף

תתקמה ומברך לקרוא את הלל ומנענעים בתחלת הודו. ובסוף שהוא כי לעולם חסדו. והקהל מנענעים בכל הודו שיאמרו. וש"ץ ביאמר נא מנענע ולא ביאמרו נא. אור זרוע. ומנענעים בהושיעה נא תחלה וסוף ולא בהצליחה נא. כי הפסוק כן הוא אז ירננו עצי היער ואח"כ הודו לה' כי טוב כל"ח ואמרו הושיענו תשב"ץ. ואין מנענעים בשם לא בהודו ולא באנא סמ"ק

תתקמו בהודו שבסוף הלל מנענעים ב"פ ל"ו וכופלין הפסוק כלבו ותרומת הדשן. ונמצא שמנענעים בתחלה ל"ו בגי' ע"ב ובאנא ב"פ ל"ו. ובסוף ב"פ ל"ו. ג"פ ע"ב בגימ' רי"ו נמצא שהנענוע מורה שאו למרום עיניכם וראו מי ברא אל"ה הוא השם המיוחד שממנו ע"ב שמות ויר"ו אותיות וסמך לזה ויקרא בשם ה' ויעבו"ר הוא ביאור גמור ששם ה' ומנו ע"ב שמות ויר"ו אותיות זהו ויעבר אותיות ע"ב יר"ו. מספיק למבין

תתקמז אם הוא שבת אין נוטלין לולב גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים ויש שואלים למה גזרו ז"ל בשוכר ולולב ומגלה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים יותר ממילה שהרי מילה דוחה שבת. וי"ל דכיון שהמילה אינה מוטלת רק על יחידים כגון על האב או על ב"ד לא חששו שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים כי אחרים שאין המילה מוטלת עליה' ימנעום מזה ויזהירו'. אבל שלשה אלו הם עניינים מוטלים על כל המון שכן אכשר שיטעו בהם רבים מעמי הארץ עד כאן לשון הכלבו. ולי נראה דההיא שאלה אין לה שחר דגבי מילה מרבוי קרא ילפי ביום השמיני. ביום אפילו בשבת. אבל בהני דליכא רבויי דקרא גזרו חכמים בשב ואל תעשה

תתקמח וקורין בתורה. ומתפללין תפלת מוסף. ומוציאין ס"ת ונושאו על המגדל ונוטל כל אחד לולבו ואתרוגו בידו והש"ץ מתחיל בהושענא. וכשיאמר הושענא מנענע לכל צד פעם אחת. ומקיפין המגדל ואומר הושענא למען אמתך. ואומר מהרי"ל מה שש"ץ פונה לשמאלו מארון הקודש לסבב המגדל אע"ג דאמר מר כל כונות שאתה פונ' לא יהא אלא צד ימין היינו משום דעיקר הסיבוב אינו אלא לסבב הס"ת שעל גבי הבימה א"כ כשפונה החזן והקהל את פניהם נגד הס"ת שעל הבימה אז כשמסבבין תהי' הפנייה דרך ימין. ומי שאין לו לולב לא יקיף. ובשבת אין מקיפין ואין מוציאין ככר תורה אלא פותחין הארון

תתקמט והמדקדק יאחז הלולב בידו כשנכנס מביתו לבה"כ גם בשעת התפלה וכן יחזירו לביתו כדי לחבב המצוה דבירושלים היו מחבבים המצוה שכל היום היו לולבן בידן כדאי' פ' לולב הגזול דף מ"א

תתקן מותר להחזיר הלולב במים בי"ט ולהוסיף מים אבל לא להחליף

תתקנא על השלחן מברך בורא כרי הגפן. לישב בסוכה על הכוס. וכן ביום ב' ובשבת שבסוכות לפי ששותה קודם אכילה. אבל בחול שאוכל קודם ששות' מברך על הפת המוציא ולישב בסוכ':