מטה משה קסו

לרקיע שמע למלאכי השרת שהיו מקלסי' להקב"ה בשכמל"ו והורידה לישראל למה הדבר דומה לאדם שגנב הומו"ן (פי' חפץ) מתוך פלטרין של מלך ותיקן לאשתו ואמר להם אל תתקשט בה אלא בצינעא בתוך ביתו. לכן כל השנה כולה אומר אותה בלחש ובי"כ אומר אותה בפרהסיא לפי שאנו כמלאכי השרת כ"כ הא"ח בסי' תרי"ט ואומר אני התינח לההוא מדרש אך לפי מה דאיתא בפסחים בפרק מקום שנהגו כשקרא יעקב לבניו בקש לגלות להם את הקץ נסתלקה ממנה שכינה אמר שמא יש בכם שאינו הגון פתחו כולם ואמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד פתח הזקן ואמר בשכמל"ו ואמרינן נמי התם היכי נעביד נימרי' לא אמריה משה לא נימרי' הא אמריה יעקב. תקנו לומר אותו בחשאי. ולפי זה למה אמרינן אותו בקול רם בי"כ. ונ"ל שבכל השנה אין מייחדים השם כולם בלבב שלם ושמא ימצא אחד שאינו מייחד בכל לבבו ונמצא כל העדות בטלה כי כל העדות שנמצא בהן קרוב או פסול כל העדות טלה. לכן תקנו לומר בחשאי דאז מי שאין לבו שלם לייחד את ה' בלבבו אז הוא שותק ואינו בכלל העדו'. אבל אם יאמר בקול רם אז מחמת בושה על כרחו יאמר בפיו ובשפתיו ולבו בל עמו ואז הוא פסול גמור והוי כל העדות בטל. אבל בי"כ עם ה' אלה כולם כא' ואומ' עונים בשכמל"ו בכל לבבם. נכון לאומרו בקול רם כי כל ייחוד ראוי לאומרו בקול רם כדכתבתי לעיל סי' תתי"ז. וגם לעורר הכוונה וזהו כוונת המאמר נימריה כלו' בקול רם לא אמריה משה מאחר דלא היו כולם בלבב שלם ונמצא אחד מהם פסול לא נימריה אמרו יעקב לכך תקנו לאומר' בחשאי וכן דרשתי ברבים

תתסט ואחר ברכו מתחיל לעמוד מי שרגיל לעמוד. ורשאין לעמוד על ספסל או על כל דבר שירצו רק כשמתפללין י"ח ברכות יעמדו על הקרקע ע"ד ממעמקים קראתיך. ואם חלש דעת העומד רשאי לישען ולסמוך מתי שירצה. ונשים נ"ל שאין תועלת בעמידת' שהרי אין יכולין להיות כמלאכי' וטעות הוא בידם וחשבו שיש בזה תועלת והלואי שלא יזיק דמצערי נפשייהו במה שלא צותה תורה ואין בה לא יסוד ולא מנהג

תתע ואותן העומדי' לא יעצרו נקביהם חדא דתפלתו תועבה ואית ביה משום בל תשקצו מהר"ר יעקב וויי"ל

תתעא כתב בא"ח נהגו ללון בבית הכנסת ואומ' שירות ותשבחות כל הלילה וסמך מהא דתנא מיקירי ירושלים לא היו ישנים כל הלילה וכתבו הגהות מיימוני נוהגי' בני אדם לישן בבית הכנסת לפי שאומרים זמירות ושירות רוב הלילה. ויש שעושין כדי לשמור הנרות ואין כאן חשש איסור וכן נהג הר"ם אך היה ישן במערב רחוק ממקו' התפלה או בב"ה של נשים כשלא היו שם נשים ע"כ. ואותם נערי' הקטני' שמרבים אכילה גסה ומרבים באכילת פירות והם מרבי' רוחות בגופם. נכון שלא ילינו בב"ה כן ח"ו יהיו מזלזלים בנפיחות. ומי שיהיה ש"ץ יזהר מלהקיץ כל הלילה כי קולו נעכר ונתעמם מזה

תתעב שחרית משכימים מאד לב"ה כדי לקרוא ק"ש בזמנו. וש"ץ מתחיל המלך יושב כמו בר"ה ונוהגי' לומר לאל עורך דין קודם הסילוק מי יתנה ופותחין הארון קודם אמרו עד אחר האדרת והאמונה עד הסילוק מי יתנה קדושה כבודו כו' עם אדיר אדירנו וכן בכל ארבע תפלות לפי שיש בו ממקומו הוא יפן ששייך לומר כן בי"כ לפי שבו ביום מרבי' בתפלה ותשבחות ואז הכסא כבוד עולה ונגבה. גם אומרי' בו משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו כי אף המלאכי' לא ידעו מקומו מתוך שכבודו עולה ונגבה ואין שייך לומר ממקומך. לכן אין לומר נקדש שיש בו ממקומך. ומזה הטעם אומרי' בכל שבת ממקומו למוסף לפי שכבר הרבו בשירות ותשבחות. וי"א בשחרית אומ' ממקומך לפי שאז עדיין הם ג' שעות הראשונות שישב הקב"ה על כסא כבודו וזן את כל העולם כולו מקרני ראמי' ועד ביצי כנים ושייך לומר לשון נוכח. אבל במוסף כבר עמד מכסאו וישב על כסא דין ודן כי סתם מוסף בשניות ואנו מתפללי' שיפנה מכסא דין לישב בכסא רחמים כן הוא בתוספת פ"ק דע"ז. ולכן בי"כ שהוא דן את כל העולם כולו אומר בכל הד' תפלות ממקומו. ממקומו הוא יפן. “מקום הוא שם של ד' כי מקום עולה קפ"ו והשם של ד' עולה ג"כ קפ"ו במספר מרובע ע"ד י' פעמים י' ה' פעמים ה' כו'. וזהו יפן ברחמי'. כלומר השם של ד' הוא בא"ת ב"ש. מצפ"ץ והוא בגימט' ברחמי"ם ולכן יי' הוא מדת הרחמי'. וזהו שאנו אומרים ממקומו הוא יפן ברחמים. פי' יי' שהוא מקום הוא יפן באלפא ביתא ההפוך לברחמים. וכן מעולם בגימט' קפ"ו וזהו שמך מעולם וכן וה' אלהים חיים בגימט' קפ"ו וזהו ברוך כבוד ה' ממקומו

תתעג ומפקין ב' ספרי תורות בא' קורין בפרש' אחרי מות. מפני שיש שם עבודת היום ששה גברי כנגד היום שמכפר על יצורי עולם שנבראו בששת ימי בראשית ועל מעשה עה"ז אשר הוא שיתא אלפא. ובשני קורא המפטיר בפנחס ובעשור לחדש. ומפטיר בישעיה כולו סולו לפי שיש בו מעניני של יום הלא זה צום אבחרהו. וכן לקדוש ה' מכובד ואמר מר זה יום כפורים כן הוא בתניא. והמפטיר אין צריך לומר מלך מוחל וסולח כי מה ענין מחילה סליחה אצל ס"ת אלא אומר ודברך אמת וקיים לעד בא"י מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכיפורים

תתעד נהגו לפסוק צדקה בעד המתים וראיה לזה מפרק עגלה ערופה דתניא כפר לעמך ישראל אלו החיים אשר פדיתה אלו המתים מלמד שהמתים צריכי' כפרה מרדכי. ומה שפוסקי' צדקה בעד המתים בי"כ ולא בשאר י"ט או בר"ה. יש להם אסמכת' שכתוב בסוף פרשת ואתה תצוה הכפורים אחת בשנה יכפר וסמיך ליה ונתנו איש כופר נפשו לה' בזמן שיתן לכפרת הנפש. ומה מועיל למת שהחי יתן צדקה בעדו אלא הש"י בוחן לבבות החיים והמתים אם אותו המת בחיים היה נותן צדקה. ואם היה עני אותו המת אך בטוב והיה נותן אם היה לו אז תועיל לו קצת. כי