מטה משה קנב

דאותו יום אינו מעיקר נדרו וכשהוא לווהו עדיין עיקר נדרו קיים. כה"ג לוה ופורע. אבל אם לא קבל עליו קודם לכן להתענות יום אחר אלא במנחה קבל עליו להתענות למחר מקרי יום זה ואינו יכול ללותו כך נראה מדעת הפוסקים. גם מי שקבל עליו להתענות שנה תמימה בה"ב כתב מהרא"י דיש לדמותן ליום זה. וכתב בסוף מ"מ הדעת נוטה בנדון דידן דאין ללות התענית אלא בשביל אונס או צער ממש או בשביל סעודת מצוה דשייך בגווייהו. ואעפ"כ צריך להתענית מקצת היום זמן מועט יותר משהוא רגיל עכ"ל

תשעג כתב בכתבי מהר"ר איסרלין בסימן ס' מי שהוא נדור ובא להתענות סך תעניו'. יכול לדחותה עד ימות החורף וכ"כ בהגהות מרדכי סוף פרק איזהו נשך

תשעד כתב בתשב"ץ סי' ק"פ אסור לומר לאחרי' מתענה אני. ומביא ראיה מירושלמי פ' אין דורשין ההיא איתתא דמיתא כבר הוי נפיק לה אור של גיהנם מאודנא לאודנא. חד אמר משום דהוית משתעי בשעת תענית א' עשיתי ב'. וחד אמר משים דמשתעי' לאחריני מתענה אנא

דיני חמשה עשר באב

חמשה עשר באב אן נופלין לילה ויום. לכי שהוא י"ט שבו הותרו השבטים לבא זה בזה והותר שבט בנימין לבא בקהל. וכלו מתו מדבר דאיתא באיכה רבתי א"ר אבין יום שבטל בו החפר דאמר ר' לוי כל ערב ט' באב היה כרוז יוצא כל העם צאו לחפור ויוצאי' וחופרים כוכין וישנים בהם. ובשחרית הכרוז יוצא הבדלו החיים מתוך המתים ובודקי' עצמן וחסרים ט"ו אלף ופרוטרוט בכל שנה. כך עשו מ' שנה יום לשנה יום לשנה הרי מ' שנה. בשנה אחרונה עשו כן בדקו עצמן ונמצאו שלמים אחרו שמא טעינו בחשבון וכן בי' בו בי"א בי"ב בי"ג עד דא תמלא סיהרא. כיון דאיתמלא סיהרא אמרו בטל אותה גזיר' מעלינו ואותו יום עשו משתה ושמחה וי"מ. ובו ביטל הושע בן אלה פרדסאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל. ובו נתנו הרוגי ביתר לקבורה ובו הוו פוסקים מלכרות עצים למערכה. דמניסן עד ט"ו באב היו כורתים עצים לצורך המערכה לכל השנה. אבל מכאן ואילך תשש כחה של חמה ויש בעצים לחלוחית ומעלים עשן ומגדלים תולעת. וכדאמרי' במדרש איכה ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוסי אומר שבו כלה זמן קציצה לעצים שבכל עץ שנמצא בו תולעת פסול למזבח וכל עץ שהוא נקצץ אינו עושה מאכולת ואותו היום שפסקו היו שמחים לפי שבאותו היום היו משלימין ומסיימין מצוה גדולה כזאת

תשעו איתא בסוף מסכת תענית ובפ' יש נוחלין מכאן ואילך דמוסיף יסיף. מאי יסיף תנא רב יוסף תקברי' אמיה. פרשב"ם מט"ו ואילך דמוסיף מן הלילה על היום לשנות. יוסיף ימים כדכתיב כי היא חייך ואורך ימיך וגו' שמתוך שהלילות מאריכין והימים מתקצרין צריך לעסוק בתלמודו גם בלילה. ודלא מוסיף יסיף. מאי יסיף. תנא רב יוסף תקברניה אמיה שימות בחצי ימיו כמו זכרם לא יסוף מזרעם לשון כלייה. ודורשי רשומו' נתנו סימן משכבי עד קומי שכבי. ומקומי עד שכבי קומי. ר"ל מזמן שבועות שקורין בו מגלח רות דכתיב בה שכבי עד הבוקר עד ת"ב שקורין איכ' דכתיב בה קומי רוני בלילה. שכבי עד הבוקר. ומקומי שהוא ת"ב עד שכבי שהוא שבועו' קומי רוני בלילה לרא' אשמור' ע"כ. ועדיין אט צריכין למודעי מ"ט אמ' תלמוד' מט"ו והלא הלילות מאריכין מת"ב. ונ"ל דכמו שלא נתיחד הדיבור לישראל עד ט"ו באב כדאיתא בסוף מסכת תענית וביש נוחלין אע"ג דנתבטלה הגזרה מת"ב דליכא ספיקא קמיה שמיא אנא שהיו ישראל עצבי'. ואין השכינה ש רה אלא מתוך שמחה. כך אפשר שלא היו עוסקים בתורה כדאיתא במסכת שבת אין השכינה שורה אלא מתוך דבר שמחה אמר רב יהודה וכן לדבר הלכה. ואמרינן נמי שמעתתא בעי צלותי'. ומט"ו ואילך היו עוסקין בשמחה ובטוב לב בתורת ה' המשמחת לב

ענין ראש חודש אלול וראש השנה

תשעז ר"ח אלול שחל בשבת מפטירין השמים כסאי כן מסיק מהרא"ק ז"ל וכן נראה למהרי"ל וכן בסמ"ג. וכתב מהר"י ויי"ל בדיניו שכן הלכה רווחת בישראל. אבל אם חל ר"ח ביום ראשון אין מפטירין מחר חודש שאין בו שום נחמה

תשעח מנהג כשר לתקוע מראש חודש חלול עד ערב ראש השנה שהוא זכור ברית ואז מפסיקין מלתקוע וחוזרים ותוקעים בראש השנה וזהו שלשים יום. וסמך לזה תקעו בחודש שופר משמע חדש שלם שהוא שלשים יום. ומטעם זה נראה לי להתחיל לתקוע ביום שני דראש חודש ואז הוא שלשים יום עם שני ימים דראש השנה וכן ראיתי נוהגים. והכל כדי לערבב השטן שלא ידע מתי יהי' ר"ה ויקטרג לכן מפסיקין בערב ראש השנה כי אז יהיה סבור השטן שיום הדין עבר. טעם אחר על מה שתוקעין כמו שכתב האורח חיים תניא בפרקי רבי אליעזר בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ז. והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים בתרועה. לכן התקינו חכמים ז"ל שיהיו תוקעים בראש חודש אלול בכל שנה ושנה וכל החודש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר אם יתקע שופר בעיר וגומר. ולאלו תרי טעמי צריך להתחיל מיום ראשון דאלו לטע' הראשון כנגד משה עלה להר ושהה שם ארבעים יום וירד ביום כיפור ומיום ראשון עד יום כיפורים ארבעים יום. ולטעם השני כדי לעורר העם שיעשו תשובה צריכין ג"כ להתחיל מיום ראשון כי אלו ארבעי' יום מיום ראשון דאלול עד יום כיפור הם רצוים לפני המקו' וימינו פשוטה לקבל שבים

ובמדרש “אני “לדודי “ודודי “לי ר"ת אלול וס"ת ד' יודין שהם ארבעים יום. ואמצע