מטה משה קמט

רבתי הצדיקים גם בקבר מתאבלין על ירושלים מהרי"ל בשם מהרא"ק

תשלט ואסור במלאכה במקום שנהגו וכן נהיגי עד חצות. וה"מ ע"י עצמו אבל ע"י גוי מותר אפילו בביתו רוקח

תשם קודם חצות נוהגים להחמיר בכל מלאכה שיש בה שהוי קצת אפילו מעשה הדיוט. אבל דבר שאין בה שהוי כגון הדלקת נרות או קשירה וכדומה מותרת. ולחלוב הפרות טוב לעשות ע"י כותי אם אפשר בכותי עיין מזה בתרומת הדשן

תשמא ואם היה יריד או שיירות באו עכשיו אי מותר אפילו קודם חצות לקנות מהם ע"י גוים וכל שכן למכור דהוי דבר האבוד ומותר באבל כדמשמע ביורה דיעה בהלכות אבל. ע"כ הדעת נוטה להתיר

תשמב נהגו העם שלא לשחוט ולהכין סעודות מוצאי תשעה באב עד לאחר חצות כי ינטו צללי ערב מרדכי וכן באורח חיים. וכתב הרשב"א בתשובה על אחד ששחט קודם חצות. כל דברים אלו לא נהגו בהם אלא כדי שיהא יושב ומיושב באבילה על ירושלים ולהתאונן ולהתעסק בנהי וקינות כאבל. ואם נהגו שלא לשחוט עד חצות או עד הערב להקל בזה עכ"ל

תשמג אין נותנין שלום לתלמיד חכם בפ' באב. ולהדיוט משיבין בשפה רפה. והמהלך בדרך ינעול מנעליו עד שיבא לעיר למבוי היהודים ואז יחלוץ הגהות מרדכי וטור

תשמד במנחה יושבים על הכסאות. ולובשין טלית. ומניחין תפילין. וקורין ויחל. ומפטיר דרשו. וענינו כמו בשאר תענית ציבור ממש. ומוסיפין נחם בבונה ירושלים. ותמ' הרא"ש למה אין אימרים אותו אלא בתפלת המנחה. וכתב מהררי"ק הטעם שלעת ערב הציתו אש הלכך באותה שעה מזכירין שפלות ירושלים ומתפללים על תנחומה. ונ"ל עוד טעם בדבר שבערבית ושחרית הוא כמי שמתו מוטל לפניו ואינו בנחמה. למנחה הוא כמי שנקבר מתו לכן אומרים נחם וכן כתב הריטב"א בתשובה על אותם דמשנים ואומרים בשחרית רחם ובמנחה נחם

תשמה וטוב שלא לאכול בשר ולשתות יין גם בליל עשירי ויומו דאמר ר' יוחנן אי הייתי התם קבעתיו בעשירי שרובו של היכל בו נשרף ויש מתענין תשיעי ועשירי כי הא דרבי אבין ציים תשיעי ועשירי. ויש שהם חלושי כח לצום שניהם ומתענים תשיעי וליל עשירי כי הא דרבי לוי ציים תשיעי וליל עשירי. ומורי מהר"ש בתשובתיו סימן צ"ב כתב דאסור רחיצה בעשירי

תשמו כתב בתשובת מהרי"ל העושין שני ימים ט' באב וי' באב. וט' באב שחל בשבת ונדחה. נראה דאין צריכין להתענית יום י"א דהא י' גופא חומרא יתירא הוא והא קמן חזינן דאפי' ביום י' גופיה אקילי' בעובד' דרבינו יעב"ץ וא"כ י"א מנין לנו. אבל שלא לאכול בשר ולשתות יין ליל מוצאי ט' באב נ"ל דיש ג"כ למנוע כה"ג למי שנוהג בלא לאכול במוצאי תשעה באב. דאין זה משום חומרא דריב"ז דבו נשרף ההיכל דאפילו מי שאוכל ביום עשירי בשר יש שנמנעים במוצאי ט' באב משום חומרא דתענית ואיבולו של יום ושייך לבין המצרים עכ"ל

דיני תענית

תשמז שני וחמישי הם ימי רצון של ארבעים יום שעלה משה רבינו ע"ה ביום חמישי וירד ביום שני וקבל לוחות אחרונות. וגם ב"ד שלמעלה יושבים בדין. לפי שצדק משמש בתחלת יום ה' ובתחלת ליל ב' לפי הסי' חל"ם כצנ"ש בימים כצנ"ש חל"ם בלילות. ולכך ב"ד יושבין סימן לדבר בצד"ק תשפוט. ולכן רגילין להתענות בם לפעמים. וסימן לדבר דרשו ה' בהמצהו ב"ה מצאו. נהגו בכל תפוצות ישראל להתענות בה"ב אחר פסח ואחר סוכות משום דאמרינן פ' י' יוחסין סקב' דשתא רגלא פי' חבורה של כל השנה הוא הרגל שאוכלין ושותין שבעת ימים יותר מדאי. ומרוב אכילה ושתייה והשמחה פוחזין וחוטאים וצריכין להתענות לכפר עליהם וסמכו אקרא דאיוב ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגומר ועלה עולות מסר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני והתם היו ז' ימים דומיא דפסח וסיכות. משא"כ בעצרת דאינה אלא שני ימים. וחנוכה אין צריך כי אז אין בני אדם פנויין ממלאכתן וליכא שמחה יתירה. גם כי לא למשתה ושמחה נתנוה אלא להודות ולהלל. ור"י בר נחמן כתב שבשביל שאחר הסיכות ופסח האויר משתנה ותולדות האדם משתנים וגופו של אדם מתחלש שלא הרגיל עדיין באותו אויר כדאמרינן שילהי קייטא קשה מקייטא. על כן אנו מתענים שיחזק הקב"ה את גופינו עכ"ל. והמרדכי במסכת תענית כתב בשם אבי"ה דעיקר הטעם הוא לפי שאנן בתר בני בבל גרירינן והם היו מתענים אחר החג בימי רביע כשלא ירדו גשמים. ובני ננוה אחר הפסח. אבל אחר חג השבועות לא מצינו שמתענים בשום מקום עד כאן לשונו. ולהני טעמא נראה דאין להתענות אחר החג עד שבעה עשר מרחשון דהוי רביע ראשונה. וכן הנהיג מהרי"ל ומהרי"ו וכן כתב התשב"ץ וז"ל תענית שני וחמישי ושני באייר קודם ל"ג בעומר ובמרחשון אתר י"ז בו עכ"ל

שמח הא דקורין ויחל בתענית. סומכים על ספרים חיצונים תוספת בפסחים ובסמ"ג על מסכת סופרים. ואע"פ שהוא לסוף שני פסוקים מהפרשה ולא סמכינן על המשנה דקתני שבתעניות קורין ברכות וקללות. והא דמצא כתוב בפוסקים שאנו מתחילין ויחל שני פסוקים אחר הפרשה ובספרים שלנו המדוייקים אינו כן. נשאל על זה גדול בדורו מהר"י מולן והשיב דכמה פיסקי פרשיות יש בספר תורה של צרפתי דלא כרמב"ם. וכשקורין ויחל בתענית שותק החזן והקורא בתורה עד שיאמרו הקהל שוב מחרון אפיך והנחה על הרעה לעמך. וגם ה' ה' אל רחום. לומר כי הקהל אומר אותו בעין תפלה ומתכוונים לבם כלשון בקשה. והחזן והקורא אינן רשאין לקרות בלשון