מטה משה קמג

יום דאית ביומי' דיזלון וייתון. אבל בחג ע"י שישראל נכנסין מקיץ לחורף קשה להם טרדת דרכים אינה רחוקה ממנו נ' יום דלית ביומיה דיזלון וייתון. אמר הקב"ה אני ואתם נשמח ביום א'. הכא נמי אמר להם עצרת תהיה לכם ולהלן הוא אומר עצרת לה' אלהיך הכל ביחד וכתיב זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו פי' עמו וכתב הרמב"ן פ' אמור וז"ל וצוה בחג המצות ו' ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כלם קדוש ם ובתוכם ה' ומונה ממנו מ"ט יום והשבועות כימי עולם וקדוש יום הח' כח' של חג. והימים הספורים בנתיים כחוט של מועד בין הא' והח' של חג. והוא יום מתן תורה שהראה את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש ולכך יקראו חכמים בכל מקום חג השבועו' עצרת שהוא כיום ח' של חג שקראו הכתוב כן עכ"ל. ואפשר שלזה רמזה התורה לומר שבתות תמימות תהיינה שאמרו שהוא מלשון שביתה. ונהגו מכאן שלא לעשות הנשים מלאכה בלילות הספירה שהוא כמו רמז שהעבירו חולו של מועד האסורין במלאכה. ובעבור זה לא נתקדש יום אחרון של פסח בקרבן חלוק משאר ימים ואין בו הלל גמור עד יום הנ' הנזכרים שעיקר קדושת היום הוא ענין הנ'. ומטעם זה ג"כ לא אמר בששי בסיון תעשה חג השבועות כמו שזכר בכל שאר המועדי' אלא שעשאתו התורה סניף לחג הפסח דכתיב בחג הפסח וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' עד ממחרת השבת השביעית תספרו נ' יום והקרבתם. כלו' ביום הנ' תקריבו קרבן ולח תספרו. נתבאר מכל זה שחג השבועות נקרא עצרת. והאבן שועיב כתב טעם קריא' שמו עצרת שלכן בא ז' שבועות ומ"ט יום וביום נ' עצרת כנגד היובל הגדול. והוא מל' מלכות שימלוך השם על כל מעשהו מלשון זה יעצור בעמי. ונתנה בו תורה לענין נכבד שהיא עיקר הכל ותכלית כוונת בריא' עולם ולפי זה אין קדושת היום ומעלתו בעבור מתן תורה לבד. אלא בעבור קדושה אחרת שהיא הגדולה כנגד היובל הגדול סוף השמיטות. ולכן לא נתיחד לו זמן בחורה כפסח שהוא בי"ד בניסן או בסוכות בט"ו או בר"ה או בי"ה לא אמר בששי בסיון. אלא שעשאו התורה סניף לחג הפסח. הרי נתבאר מדבריו שנקרא עצרת ע"ש מלכות שימלוך הש"י

ועוד נקרא יום "מתן "תורה לישראל דקי"ל כרבנן דאמרי בו' בסיון נתנה התירה. ואע"ג דאינהו סברי דאייר האי שתא עברוה. וא"כ היה ביום הנ' וא' ואנחנו אין מעברין אותו לעולם ולעולם הוא חסר וי"מ דאמרי' שבששה בסיון נתנה אע"ג שהיה יום נ' וא' אין לעשות אלא כמו שעשאו תחלה בו' בסיון ולכן אנחנו מזכירין בקידוש ובתפלה זמן מתן תורתנו וכתב הרו"קח כתיב וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש לא היה צריך לומר אלא מקרא קודש יהיה לכם או וקראתם. אלא לומר לך בחג השבועות תהיה קריאה אחרת שאינה כתובה בחג השבועות. דבשלמא בפסח אמרינן זמן חירותינו כתיב ביה בהדיא ויפדך מבית עבדים. בסוכות אמרינן זמן שמחתינו כתיב ביה בהדיא והיית אך איה) ש בחג השבועות אמרינן זמן מתן תורתנו ולא כתיב'. לכך נאמר וקראתם מקר' קודש יהיה לכם הוסיף קריאה. או יהיה לכם יותר לומר שיזכיר זמן מתן תורתינו כו'. ולמה לא הזכירה התורה בפירוש כי בו' בסיון נתתי לכם התורה. כמו שאמר בפסח כי ביום הזה הוצאתי את צבאותיכם. ובסוכות אמר כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו' לפי שעיקר החג לא נקבע לכך אלא שהוא עצרת של פסח כמו שנזכר. ועיקר קדושת היום הוא עניין הנ' כמו קדושת היובל שבאה מצות התורה וספרתם לכם שבע שבתות שנים וגו' וקדשתם את שנת הנ'. ובעבור שיום הנ' מקודש לעניינו הגדול אנו זוכרים ג"כ מתן תורתינו. והנה פסח וסוכות שהם ז' ימים נמשכים אנו אומרים זמן חירותינו זמן שמחתינו. אבל בר"ה וי"כ שאינם אלא יום א' אנו אומרים יום תרועה יום סליחה. וחג השבועות ג"כ אינו אלא יום א' לא היה ראוי לומר זמן מתן תורתינו אלא יום מתן תורתינו אבל אנחנו אומרי' זמן מתן תורתינו לפי שיום זה אינו יום מ"ת ממש. כי מיום הג' עלה משה להר ונתעסק בקבלתה ימים רבים מן ההר אל העם ומן העם אל ההר. ועוד כי לא נתנה כל התורה כולה ביום זה כי בח' זמנים נתנו קצת מצות א' לאדם הראשון ו' מצות. ב' אבר מן החי לנח. ג' המילה לאברהם. ד' גיד הנשה ליעקב ה' היבום ליהודה. ו' קידוש החודש במצרים ופסח ופדיון בכורים. ז' במרה שם שם לו חק ומשפט וארז"ל שבת וקצת דינין במרה איפקד. ח' בסיני כל התורה. ולכן אנו מזכירין זמן מתן תורתינו כי הוא הזמן הח' והוא כנגד יום שמיני עצרת כי הוא בתחלת השבוע הח'. ומצוה לממני יומי ושבועי. ובעל עקדת יצחק כי' ב' טעמים למה לא זכרה תורה מתן תורה. אמר כי אין דרך ומבוא כלל להזהיר על שמירת יום קבלת התורה. אחר שאם אין תורה ח"ו אין בכאן מצוה כלל כמו שלא רצו למנות מציאות הש"י בכלל המצות שאם אין מצווה ח"ו אין מקום למצות. ועוד פי' טעם אחר שלא רצה הקב"ה ליחד יום לקבלת התירה. אלא שבכל יום ויום חייב אדם לראות כאלו היום קבלה כמ"ש היום הזה באו מדבר סיני ואומר היום הזה מצוך ה' אלהיך. ובמנורת המאור מאריך לתת טעם העניין זה ע"ש

ונקרא עוד החג הזה "יום "הביכורים כמ"ש וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם. ונקרא יום הביכורים לכי שהוא בימי קציר חטין ואין מקריבין מנחה חדשה עד שיקריבו שתי הלחם. ושתי הלחם הם רמז לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה כמו דכתיב לכו לחמו בלחמי ואומר ריס ניחוח בעומר ובשבועות ללמדך שאע"פ שהעומר הוא שעורים הוא ריח ניחוח. וכן בשבועות אומר ריח ניחוח ללמדך שכל האוכל לחם צר ומים לחץ כדי ללמוד תורה ריח ניחוח הוא יותר ממור ולבונה וכדאיתא במעשה דר' אליעזר. אמרינן בירושלמי דר"ה ר' משרשי' בשם רב אחא אומר בכל הקרבנות כתיב חטאת ובעצרת לא כתיב חטאת. אמר להם הקב"ה לישראל מיום שקבלתם התורה עליכם כאלו לא חטאתם