מטה משה קלט

אין שואל לעצמו מה נשתנה. ואומר כד עבדים היינו בניגון מלה במלה. ואז יחזיר הקערה לפניו כבתחלה ומשיתחיל עבדים יהיו המצות נגלים ולא נסתרים לקיים לחם עוני שעונין עליו דברים. ובמצה זו צריך להגביה להראותם. ומרור זה דינו כמותם. ובפסח זו אע"פ שאסור להגביה הזרוע יהא צופה בה ורואה, ואז המצות במפה יכסה. וכוס ישועות ישא. ומתחיל לפיכך אנחנו חייבים להודות לאל. עד בא"י גאל ישראל. וישתה כוס בחדוה ודיצה. ויטול ידיו ויברך על הרחיצה. ויתפוס הג' מצות כלם. ויברך למלך עולם. המוצי"א לח"ם ומזון. ומיד יברך על אכילת מצה בחיפזון. ויאכל שני זתים דהיינו כביצת תרנגולת. ואם הוא מבלתי יכולת. או זקן או חולה. יאכל כזית של המוציא תחלה. ואח"כ יאכל של אכילת מצה בהיסב'. דרך חדוה ודיצה. ויקח מרור ובחרוסת ישקענו. וינער החרוסת ממנו. שלא יתבטל טעם מרירות. ואז יברך על אכילת מרור במהירות. ואז יקח המצה הרבוצ' תחת. לכרוך עמה מרור וחרוסת באגודה אחת. ויאכלם ביחד בלא ברכה. דבזמן שבית המקדש קיים עשה הלל ככה. ואח"כ אוכלין הסעודה. וזאת לפנים ביהודא. ליקח מצה הטמונה. ולאכול ממנה כזית באחרונה. ואם הם שבעים מרזון. ירחץ המברך ברכת המזון. ומוזג כוס אחרון. ואז בשיר ירון. שפוך חמתך על עובדי פסילים וינתנו אויבינו בפלילים. ויפתחו דלתות ואשנבים. לזכור בימות משיח לשער בת רבים ויגמור הלל והלל הגדול עד הודו לאל השמים. וחותם רק בישתבח כי אין לחתום פעמים. ואז יהיה הכוס מסובב בברכות ומתחיל בשירות ותשבחות. אז רוב נסים הכתוב לפניך. ובליל שנייה אומץ גבורתיך. וכל המרבה לספר הרי זה משובח ומהודר. צדקתו עומדת לעד וישועתו לדור דור. חסל סידור פסח כהלכתו במשפטו וחקתו. ואל ברחמיו ממעונתי. ישפיע את ברכתו. ויביא אותנו אל הר ציון מקום שכינתו. ואז נשיר שיר חדש ובקהל חסידים תהלתו

תרסב למחר נכנסים לב"ה ומתפללין והקהל מתפללין במוסף משיב הרוח ומוריד הגשם רק במנחה מפסיקים. וא"ח עד מוסף שמיני עצרת כן מסיק במנהגים. ומה שנהגו להתפלל טל בי"ט ראשון של פסת כי אז אוצרות טללים נפתחים וכן מוכח בפרקי ר"א בפ' ל"ב דאמר התם הגיע ליל י"ט הראשון של פסח קרא יצחק לבנו עשו הגדול ואמר לו בני הלילה הזה אוצרות טללים נפתחות כו' עשה לי מטעמים כדי שאברכך כו'

ענין ספירת העומר

תרסג ערבית אחר התפלה מתחילין לספור העומר. וזמן הספירה מתחלת הלילה ואפי' אינה לילה ממש אלא ספק חשיכה יכולין לספור כיון דספירה בזמן הזה דרבנן כך הוא במסקנ' לפי רוב הפוסקים. והנכון לעשות כמו שכתב בשם רש"י ז"ל ור"י בר יהודה ז"ל דכשהצבור ממהרים להתפלל תפלת ערבית מבע"י. מונה עם. הצבור הימים והשבועות בלא ברכה מימר אמר אם אזכור הלינה בביתי החזור ואברך כדין ונמצא שלא ברכתי לבטלה קודם שקיעת החמה ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה

תרסד כתב הרשב"א בתשובה צבור שטעו ביום המעונן וברכו על ספירת העומר חוזרין דהיכא לימא היום י' ימים ואינם אלא ט' כי אותו היום יום ט' הוא ולא עשירי פד צאת הכוכבים והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות עכ"ל. ואדוני מורי מהר"ש ז"ל לא היה אוכל עד צאת הכוכבים כי אמר פן ישכח הספירה בטרדת הסעודה. וקודם צאת הכוכבים לא היה רוצה לספור

תרסה מצוה על כל אחד לספיר לעצמו דכתיב וספרתם לכם ודרשינן שתהא ספירה לכל אחד ואחד. וצריך לספור מעומד וכן כ' הרא"ש בסיף פסחים וכי מברכי מברכינן מעומד דת"ר בקמה תחל לספור לא תקרי בקמה אלא בקומה ע"כ. וסימנך עצ"ת ה' לעולם תעמוד נוטריקון "עומר "ציצית "תפלין

תרסו ומברך בא"י תמ"ה אקב"ו על ספירת עומר שהיום יום א'. וכתב הרש"א שאלתה אם צריך לומר היום כך וכך לעומר או היום כך וכך. תשובה הכל אחד אבל יותר ראוי לומר כך וכך לעומר כדי לבאר יותר

תרסו ואומר יהי רצון אחר הספירה משום שעכשיו ספירה מדרבנן הואיל ואין בית המקדש קיים על כן אנו אומרים יה"ר שיבנה בה"מ ואז יהיה מן התורה ונקיים מצותה. ויש תמהים ואומ' וכי מה ענין עבודת ב"ה להזכירה עם ספירת העומר והלא כפירת עומר אינה תלויה בבנין הבית והיא חובת הגוף ונוהגת בכל מושבות. ומצאתי בשם החבר ר' בנימין בר אברהם הרופא ז"ל אע"פ שהספירה אינה תלוי' בבנין הבית הרי הקצירה וההבא' תלויה בבנין הבי'

תרסח וסופרים עד ז' שבועות. וכשסופרים ז' ימים יאמר ז' ימים שהם שבוע אחד. כי שבוע לשין זכר וכן פרש"י בהדיא גבי מלא שבוע זאת בפ' ויצא. וח' ימים יאמר שהם שבוע אחד ויום אחד וכן לעולם כי צריר למימני יומי ושבועי

תרסט ואין מברכין זמן וכתב בספר המאור הביאו הר"ן יש שואלין מ"ט אין אומרים זמן בספירת העומר. מ"ט אין אנו סופרים בלא ברכה בי"ט של פסח כדאמרינן בסוכה בשמיני ספק שביעי מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן מפני שברכת הסוכה עומדת כנגד הקידוש היום. ונמני ממני ולא נברך ברוכי. ועוד מ"ט אין אנו סופרים ב' ספירות מספק כמו שאנו עושים בי"ט מספק. והוא ז"ל השיב כיון דסכירת עומר אינה אלא לזכר בעלמא דהכי אסיקנן בדוכתי' במנחות אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא. ואנו שאנו מונין ימים ושבועות מנהג הוא בידינו אבל להטיענו זמן אין לנו. ועוד שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הנאה כגון נטילת לולב שהיא באה לשמחה. ותקיעת שופר לזכרון לאבינו בשמים. ומקרא מגלה דחס רחמנא עלן ופרקינן. ופדיון הבן שמברך אבי הבן שהחיינו לפי שיצא מספק