מטה משה קלז

תרמב בעניין ברכת הלל איכא פלוגתא דרבוותא ריצב"א היה מברך עליו ב"פ אחת קודם אכילה ואחת אח' אכילה וכן היה נוהג הר"ם מרוטנבורג וכן כתב רב האי ורב צמח ורב עמרם. אבל הרי"ץ גיאת. ואבי העזרי כתב שאין לברך עליו כלל לפי שחולקים אותו לשנים לפני הסעודה ולאחריה וא"כ היאך יברכו כיון שפוסקים באמצע. וכן היה נוהג הרא"ש וכתב הטור וכן ראוי לעשות בכל דבר ביש ספק בברכתו שאין לברך דברכות אינן מעכבות. וכן מהר"ש ומהרי"ל לא היו מברכין וכן היה נוהג מור"י ז"ל

תרמג ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר גאלנו. וצריך לומר ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים דצריך להקדים זבח דהיינו חגיגה קודם הפסח שהוא נאכל על השובע. כשחל פסח במוצאי שבת אומר מן הפסחים ומן הזבחים מהר"ש ומהרי"ו דאין חגיגה קריבה בשבת. ואין לומר שירה חדשה שהוא אומר על הגאולה שלעתיד והיא נאמר בלשון זכר לפי מה שדרשו רז"ל באגדת חזית. לפי שכשיצאו ישראל ממצרים ירשו כנקבה הזאת שנוטלת עישור נכסים. כך ירשו ישראל ז' אומות שהן עישור שבעים אומות לפיכך אמרו שירה בלשון נקבה אז ישיר משה את השירה הזאת. אבל לעתיד שיהיו יורשים הכל בזכר יאמרו שיר בלשון זכר שנאמר שירו לה' שיר חדש. והפייט יסד בזולת אי פתרוס שירות אלה בלשון שירה מיוסדים כי תשועתם כיולדה לבא צרות ומספד' תוקף שיר אחרון כזכרים לא יולדים. שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים. ואם תתמה על שאמר שיר חדש דמשמע לעתיד ואנו צריכין לחתום בגאולת מצרים דאמרינן ק"ש והלל גאל ישראל דמשמע לשעבר בתפלה גואל ישראל על העתיד ואין כאן מעין החתימה סמוך לחתימה אין זה תימא דשם גאולה אחת היא משמע להבא ומשמע לשעבר וחותם ברוך אתה ה' גואל ישראל ע"ש גאולת מצרים כמו שכתבנו וכן כתב בספר תניא

תרמד ונוטל ידיו נטילה גמורה בברכת ענ"י לברכת המוציא. ונטילה זו צורך הסעודה היא משום דבסיפור האגדה והלל הסיחו דעתם מנטילה ראשונה ולא ידבר שיחה בטילה עד הכריכה א"ח

תרמה וז"ל האגור ואני המחבר אכתוב מנהג של מורי אבי ז"ל שהיה לוקח ג' המצוות כלומר הפרוסה באמצע ומברך על שלשתן המוציא כדי לקיים לתם משנה בשתי שלימות וגם לקיים מה דרכו של עני בפרוסה ואח"כ הניח השלישית והחזיר בידו הראשונה והשנייה הפרוסה ומברך על שתיהן יחד על אכילת מצה ובוצע משתיהן יחד כזית מכל אחת ובזה יוצא כל הדעות והספקות ע"כ. וכן היה נוהג מהר"ש ומהר"י מול"ן וכן הוא בספר תניא וכן היה נוהג מורי ז"ל ויאכל משניהם יחד כזית מכל אחת. ואם אינו יכול לאכול כשני זתים ביחד יאכל בשל המוציא תחלה ואח"כ של אכילת מצה. ויאכל בהסיבת שמאל וכתב מהרא"י בכתביו סימן קנ"ב שכזית ראשון של המוציא א"צ היסיבה

תרמו ויקח כזית מרור וישקענו כלו בחרוסת. ולא ישהנו בתוכו שלא יתבטל טעם מרירתו. ומטעם זה כתב הר"ר יונה שצריך לנער החרוסת מעליו שלא יתבטל טעמו ויברך על אכילת מרור ויאכלנו בלא הסיבה ולא יברך עליו בורא פרי האדמה. ופי' רשב"ם לפי שנפטר בברכת ב"פ האדמה שבירך על הירקות בטיבול ראשון. וי"א לפי שברכת המוציא פוטרתו שהיא בדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה אחר שהיא באה לצורך מצוה ואינו רשאי לאכול סעודתו בלתי יאכל מרור אחר המצה. ומטעם זה נמי אין מברכין על החרוסת וכן השיב מהר"ש למהר"ר אנשיל. וי"מ מפני שהיא טפילה למרור ותנן כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה והטעם זה עיקר דאלו לטעם ראשון נהי דמחמת שהוא דבר הבא בתוך הסעודה מפטר מברכת פרי העץ מברכת אכילת חרוסת מי מפטר. שהרי מצוה מדברי סוכרים היא והוי ליה לברך על אכילת חרוסת כמו על אכילת מרור. ולטעם האחרון ניחא והוא באורח חיים ובספר אבודרהם

תרמו מצוה לחזר אחר חזרת אפילו לקנותו בדמים יקרים סמ"ק

תרמח ואח"כ יבצע מצה שלישית לכריכה וכתב אבי העזרי שאין לטובלו בחרוסת דשני טיבולים מצינו בזמן הזה דרניצין למיעבד כהלל ג' לא מצינו. ור' שמעיה בשם רש"י כתב דצריך לטובלו בחרוסת וכן כתב הרא"ש ז"ל וטובלו בחרוסת שכך היה הלל עושה אוכל פסח מצה ומרור וטבל בחרוסת וז"ל כמ"ג רבינו יחיאל היה טובל הכריכה בחרוסת דמאחר דהיה זכר להלל עבדינן כהלל דכרך פסח מצה בחרוסת דאם לא כן היכן אכל חרוסת דידיה. וכן היה נוהג מהר"ש ומהר"י מול"ן. וכן כתב אבן הירחי ומצאתי כתוב דכדי שלא להוסיף על הטיבולים יטבול בראשונה שני זתים ויניח אחת לכריכה

תרמט ואח"כ אוכלין ושותין כל צרכן ומנהג לאכול בצים טרם כל דבר. וכתב המהרי"ל טעמא דתרגום דביצה ביע' דבע' רחמנא עלן ופרקינן. ומהר"ם כתב הטעם משום שליל ט' באב נקבע בליל פסח ועוד זכר לחורבן שהיו מקריבין קרבן פסח

תרן ואחר גמר הסעודה אוכלין אפיקומן ואמר מהר"י סג"ל דצריך לאכול כשיעור ב' זתים דהיינו כביצת תרנגולת דחביב הי' משאר המצות דשיעורם בכזית שהיא חצי ביצה ונאכל על השובע וגם כדי שביעה. ואם לא יוכל לאכול כולי האי מכל מקום לא יפחות מכזית ובעי היסבה ויהא זהיר לאוכלו קודם חצות:

רנא אם שכח ולא אכל אפיקומן ולא זכר עד שנטל ידיו או שאמר הב לן ונבריך