מטה משה קכו

דין תיקון המצות

תקסז כתב רב אלפס שצריך לשמור החטים שיוצא בהן ידי מצות מצה משעת קצירה שלא יבא עליהם מים. והרא"ש כתב שאין צריך אלא משעת טחינה וז"ל נוהגים באשכנז וצרפת לשומרו משעת טחינ'. לפי שמאז מקרבין אותו למים שנותנים ברחיים של מים וכן כתב בשאלתות תשובה לגאון ליקח קמח מן השוק. בשעת הדחק יוצאין בה ד"א מחזקינן איסורא אבל לכתחלה בעינן שימור ל' טורים

תקסח ירושלמי רבי יעקב הוי מפקיד לטחוני דלא למיתן קופיא אילן על אילן דלא לירתחן ולחמצן. פירש שלא ישימו קופות של קמח זו על גב זו שמא ירתיחו ובשעת לישה יחממו הימים ויהיו נוחים להחמיץ. יש מוכיחין מכאן שצריך לטחון החטים יום או יומים קודם לישה. ואם טחן בע"פ דהיינו י"ד יהא אסור ללוש ממנה מצה בו ביום לפי שהקמח בשעת טחינה רותח ומתחמ' את המים והעיסה נוחה להחמיץ וקרוב הדבר לבוא לידי איסור חמור. וכן צריך ליזהר שלא להניח שקים מלאים קמח זו על גב זו הכי איתא בסדר עולם שבילי לקט

תקסט נהגו לנקר הרחיים משום דזימנין טחנו בה תבואה לתותה לסולת וקמח ראשון שנטחן אחר הניקור שומרין עד אחר הרגל חשובת מהרי"ל

תקע כתב הרוקח סימן רע"ב מנהג כשטוחנין הולך ישראל עם הטוחן לשמור כדמשמע בפרק א' דשחיטת חולין דההוא גברא דרי חיטי לפיסחא ע"כ. ואנשי מעשה רגילים לילך עצמם לרחיים לראות לטחינת קמחיהם וראייה למנהג' מהא דאיתא בירושלמי פ' אלו עוברים בר פפא אזיל לגבי טחונה כו' ומשמע התם שהאמוראים בעצמם היו הולכים לבית הרחיים

תקעא שקים שנותנים בהם קמח כל השנה אם רוצה ליתן בהם קמח ומכבסין אותם יפה. צריכים להתיר קודם הכיבוס כל התפירות שבהם או אם הם מטולאים תרומת הדשן סי' קי"ו

תקעב וכשמוליכין השקים שיש בהן קמח למצות מן הריחיים אסור להניחן על גבי הסוס או על החמור להוליך כך תרומת הדשן סימן קי"ח

תקעג אין לשין יחד יותר משיעור חלה שהם מ"ג ביצים כמניין חלה. וכיצד יעשה מדה לשיעור חלה. ימלא כלי מלא מים ויערה ממנו מים לכלי אחר. ואח"כ יתן בו מ"ג בצים לכלי הריקן ויחזיר לתוכו המים שיערה ממנו והמים שיותירו זהו המדה. ויש מגדולי אשכנז שאומר בתנור גדול ורבי' בני בית עדיף למילש עיסו' גדולות ומהר"ם החמיר ועינינו רואות דזמנין בתנור גדול שוהין טפי מבקטנים ומאן דאפשר ליה טוב להחמיר. וכתב האגור וז"ל ואני המחבר ראיתי נוהגים בעלי נפש מאשכנז ללוש כדי שיעור חלה לבד אפי' בתנורים גדולים ע"כ. אכן עיסת המצוות נוהגים באשכנז ובצרפת לעשותן מעשרון ש זכר ללחמי תודה שהיוצא מבית האסורים מביא תודה ותודה היה בה ג' מינין של מצה חלות רקיקין ורבוכה וכל מין היה בה ג' עשרונים ושליש ומכל מין היו עושין י' חלות הרי שהגיע לכל ג' חלות עשרון אחד. וע"כ עושין שלשתן מעשרון ועוד לחם עוני אקרי ועני מייתי עשירית האיפה

תקעד ולכתחלה עושין המצות דק דקאמר עושין סקיקן כמו רקיקין כו' ופרש"י ובלבד שיהיו דקין ומקולשין דאינן ממהרין להחמיץ. אבל לא מציירין העבין כמין גלוסקאות דממהרין להחמיץ עכ"ל. וגם לא יהיו רחבים יותר מדאי דהוי כמו אשישה וכתיב לחם עוני. ועושין בהם סימן לידע איזה ראשונה ואיזה שנייה ואיזה שלישי כדרך שהיו עושין בקופות שתורמין בהן הלשכה שהיו כותבין אב"ג לידע איזה נתרמה ראשונה שממנה לוקחין תחלה. ה"נ עושין מצוה ראשונה באותה שנעשית ראשונה. וכתב מהרי"ו דהמצה שנייה יעשה גדולה יותר מהאחרות משום שצריך לאכול ממנה כל אחד ב' כזית אחד בשעת המוציא וא' לאפיקומן

תקעה ולא יגדוש המדה ולא ידחוק הקמח במדה דא"כ לא ילוש יפה. ומי שאפה בליל י"ט הג' מצות כדי לחבב המצוה. ימדוד הקמח מב' הלילות בעי"ט. ואם שכח אזי יקח באומד הדעת ולא ירבה על עשרון

תקעו ואין להתחיל ללוש את המצות עד אחר חצות משום דבאות במקום פסח ואינו נשחט אלא בשבע ומחצה. ואם בני ביתו רב שצריך לאפות הרבה ולהקדים מ"מ יזהר לאפות השלשה מצות אחר חצי היום. ואע"פ ששנינו יוצאין במצה ישנה היינו דיעבד אבל לכתחלה אין לעשות

תקעז וצריך לומר לשם מצת מצוה הן בעשיית המצות של מצה. הן בשאיבת מימן. הן במדידות קמח הן בנותן מים תוך הקמח כי המים והקמח נחשבים כאחד. וראייה דהתם מסופק באחד הנותן מים ואחד הנותן קמח ללוש מצת עירוב אם עולה העירוב לשניהם

תקעח ואין לטלטל לא הקמח ולא המים ולא המצות מגולה תחת הרקיע במקום זריחת השמש. וביומא דעיבא תחת כל הרקיע וכן יזהר במקום הלישה וירחיק הלישה מן התנור. וטוב שאין להניח הספל שלשין בו על כר של צמר מפני שמחמם הספל. וטוב להניחו על כר של עור. ואין ללוש בכלי שיש בו בקעים וגומות דאי אפשר לקנחו מן הבצק מהרי"ו

תקעט וראוי להקדים לבטל פרורין של עיסה הנופלין מתחת ידו קודם שיוכלו לבא לידי חימוץ. שפעמים יש בהם פירורין דחשיבי שבולי לקט. ומה שאמר שפעמים יש בהם פירורי דחשיבי משום דקיימא לן דבעלמא אמרינן פירורין הפקר פירוש מאליהן בלא ביטול לזה כתב שפעמים יש בהם פירורין דחשיבי. ומהר"ר זלמן רונקיל ז"ל חילק הא דאמרינן בעלמא פירורין הפקר היינו פירורי פת. אך פירורי בצק מאחר דעדיין ראוים לידבק יחד חשיבי ולא