מטה משה קכה

לו ע"י גוי אחר לדידן דלית לן ר"ה עכ"ל. ונראה שזהו מה שכתבתי בסמוך דאיתא במרדכי בשם א"ז. וע"כ לא שרי לדידן דלית לן ר"ה דאורייתא אלא במקו' מצוה כגון לבער את החמץ מהבית או מפני דרכי שלום כההיא דעירון ששלח אחר מאכל יהודי. אבל היכא דליכא מצוה ולא דרכי שלום מודה א"ז דאפילו לדידן נמי אסור אע"ג דלית לן ר"ה מ"מ איכא למיחש למראית עין. והיכא דאיכא מצוה או דרכי שלום בהא ליכא מאן דפליג אא"ז והכי קיל"ן וכן פסק מהרי"ק ז"ל גופו בש"ע בסי' שכ"ה וז"ל היכא דאיכא משום דרכי שלום או בגוי אלם מותר לתת לו או לשלח ע"י גוי. וכתב מהרמ"א ז"ל בהג"ה וה"ה לצורך מצוה כגון להוציא חמץ מביתו בפסח והיינו ממש דעת א"ז. ומ"ש מהרי"ק בסימן תמ"ד אינו עיקר

תקס הבכורים מתענים בע"פ משום הנס שניצולו במצרים. וכתב ראבי"ה וסמ"ק אפי' בכור לאם. וכתב באגדה אפי' בכורה אשה וראי' ממדרש דבת פרעה אהנה לה זכות מרע"ה אלמא דהם גם היו באותו הנם. ואולי שאר פוסקים חשבינהו בגדול הבית דלא צריך כדפי' ראבי"ה. וכשחל ע"פ בשבת יקדימו להתענות ביום ה' שלפניו כרוקח וכ"כ מהרא"י בתרומת הדשן וכן כתב מהרי"ל. ואמר שאין רשאי לסעוד הלילה טרם בדיקת החמץ וא"כ מתי שחל כן יש בכורים שצריך לבדוק הרבה חדרים ועליות בביר' גדולה ומצטערים מפני התענית דצריכין לבדוק החמץ ג"כ באותה לילה. ואמהר"י דקצת דעתו נוטה שיאכל בין השמשות הואיל דאשכחן ראב"ן דגם בתענית דימים נוראי' היה לעולם אכל אחר שיצאו מבית הכנסת דחשב' להו צערא בעלמא ותענית זה קל מאד דהא ר' יחיאל מתיר לו מיני תרגימא ועדיף ליה לאכול בין השמשות דעדיין לא התחיל זמן בדיקת חמץ ממה שיאכל אחר חשיכה ועובר תקנת' דרבנן. אמנם סיים דבריו ואמר לא סמיכנא אנפשיה אך אי מצטער ליה ממציא אחד הבודק בשבילו או יטעום טעימ' בעלמא דלא שייך בה אמשוכי

תקסא אמר מהר"ש מה דאין מתענין גדולי הבית דדי לנו במה שמתענים גם בכור לאמן יאמר דנוהגים האב או האם להתענות בשביל בן קטן הבכור. ואם האב גם הוא עצמו בכור מאחר דהוא מתענה לעצמו אינה צריכה האם להתענות בעד הקטן דתענית האב עולה גם לבנו הקטן

תקסב כתב הרוקח איסטניס שהוא מעונג יתענה כרב ששת דיתי' כולא מעלי פיסחא בתעניתא פ' ע"פ. ואמרינן התם בירושלמי ר' לא הוי אכול לא חמץ ולא מצה לא מפני שהוא בכור אלא רבי איסטני' הוי ואי הוי אכיל ביומא לא הוי אכיל בליל' עכ"ל

תקסג כתב הטור א"ח סימן תס"ח העושה מלאכה בערבי שבתות וי"ט מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם ובע"פ מחצות ולמעלה אסור ומשמתינן ליה. וקודם חצות תלוי במנהג מקום שנהגו איסור אסור. ובמקום שלא נהגו מותר. וכתב אבי העזרי דוקא שעושה מלאכה להשתכר אבל מתקן הוא כליו לשבת וי"ט. וכן מי שכותב ספרים לעצמו דרך לימודו מותר כך היא הנוסחא האמתית. ויש נוסחאות שכתב בהן וכתב אבי העזרי כו' מיד קודם ובערב פסח ומשום דלא קאי שריותא דאבי העזרי רק אשאר ערבי שבתות וי"ט ולא אע"פ. ואינו כן דאין חילוק בין ע"פ לשאר ערבי שבתות וי"ט. רק דערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה הוא דאסור סמוך למנחה לא. ובערב פסח מחצות והתם נמי סימן ברכה הוא דלא חזי. הא שמותי לא משמתינן ליה הכא נמי משמתינן ליה אבל לענין שריותא אין חילוק שכמו שבשאר ערבי שבתות וי"ט מותר לתקן כליו לשבת וי"ט וכן לכתוב ספרים לעצמו דרך לימודו כמו כן בערב פסח שרי וכן מהר"ם לא מיחה לכתוב בערב פסח אחר חצות וכן הודה מהרי"ק

תקסד איכא למידק מסוף דבריו של אבי העזרי שכתב אבל מתקן הוא כליו לשבת וי"ט. משמע אפי' אם אינו עושה להשתכר אם אינו עושה לצורך שבת אסור. והכי דייק הטור א"ח בסימן רנ"א וכן כתב המרדכי וז"ל ואפי' בחנם אין לישראל לספר לחבירו מחצות ואילך. ואין לחלק בין בחנם בין בשכר כיון שהם מלאכות עכ"ל

תקסה וקודם חצות מקום שנהגו לעשות עושין שלא לעשות אין עושין. ולדידן מקום שנהגו שלא לעשות דוקא מלאכות גמורות אבל שאר מלאכות אפי' מנהגא ליכא. ואף במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה התירו קודם שש משום כבוד הרגל שלשה מלאכות והן לספר ולכבס ולתפור כן הוא דעת הרא"ש. והעושים אחר חצות מלקין ומנדין אותו וכן הוא במהרא"ק אכן לרחוץ אחר חצות מותר

תקסו כתב המרדכי משמע דאסור לעשות מלאכה אפי' ע"י גוי כמו מלאכה דחול המועד. ויש לתמוה על המנהג שנהגו לתפור ע"י גוים בגדים. חדשים בביתו של ישראל כל יום י"ד ע"כ. וכן משמע בהגה מהרי"ל שכתבה וז"ל אמהר"ש ארז"ל כל העושה מלאכה בערב שבת ובערב יו"ט אינו רואה סימן ברכ' לעולם. אך ערב פסח יש לו דין אחר שאסור לספר וגם לא ליטול צפרנים ודינו ככל דין חה"מ. וממ"ש ודינו ככל דין חול המועד משמע דאפי' ע"י גוי אסור והרוקח כתב בסימן ש"י דע"י גוים מותר לעשות מלאכה אפי' בביתו דלא שייך אמירה לגוי שבות כ"א גבי שבת וי"ט וחה"מ וכן נוהגים. ונ"ל דה"ה לספר וליטול צפרנים ע"י גוי שרי דלא מסתבר לחלק בין מלאכות אלו לשאר מלאכות. וכן משמע מדברי המרדכי שהבאתי לעיל סימן תקס"ה שכתב ואפי' בחנם אין לישראל לספר חבירו ואין לחלק בין בחנם בין בשכר כו' משמע דאי הוי שרי לעשות מלאכה בחנם לא הוי מחלקי' בין לספר ובין שאר מלאכות א"כ בנדון זה דשרי נמי לא מחלקינן וק"ל. וכן משמע דכתב דוקא ישראל אין לספר לחבירו אכן מהרי"ו בדרשותיו אוסר אף ע"י גוי וכן משמע מדברי מהרמ"א בי"ד סימן שצ"ט. אבל לפי הדין נראה דהמיקל בשעת הדחק לא הפסיד: