מטה משה קכד

בכך שהרי אוכלין חמץ אחר הבדיקה ע"כ

תקנד ואף כשמצא אותם הבודק אין קפידא בכך מ"מ עכ"פ צריך להצניעם במקום מיוחד שלא יוליכנו תנוקות למקום הברו' ודרכה לפרר. נהי דלא חיישינן לגרירת חולדה אלא בפניו מ"מ אמרו חכמים יניחנו בצינעה ועלינו לקיים דבריהם ונכון להיוא אליו מקום מיוחד לאכול שם להשמר מכל מכשול

תקנה וחמץ שמצא בבדיקה ישמור עד למחר לבערו ולא יבער בלילה כא' מן הגאוני' במרדכי משום שצריך לבטלו שנית למחר בשעת הביעור. ומהאי טעמא אמהר"י סג"ל דנראה לו טעמא דמניח פירורי חמץ לפני הבודק ביש ארצות וראייה קצת מדפריך בגמ' בפשיטו' ונבטלם בשית דזמן ביעור הוא אלמא קים ליה דיש ודאי ביעור. ומהאי טעמא נראה לשרוף הכלי לכל הפחות כדי לזכות ביעור אם לא מצא שום חמץ בבדיקה. ואמר מהר"י סג"ל המניח חמץ לפני בודק יניח דווקא נוקשה שלא יפרר ובמקום משומר בפני תנוקו' ועכברי'

תקנו כתב מהרא"י בתרומת הדשן סי' קל"ג וז"ל שאלה הרבה ב"א נוהגים לטאטא ולכבד כל חדרי ביתם ב' או ג"פ קודם י"ד ובאור י"ד מניחי' לו ג' או ד' פתיתין במקצת חדרים וכשבודקין ומוצאים אלו הפתיתי' שהניחו להם בני ביתם מפסיקין שוב לבדוק שפיר דמי או לא. תשובה יראה דמילתא דפשיטא הוא דלא יאות אינון עבדין דבגמ' פ"ק דפסחים כ' בהדיא דאם כבדו וטאטאו הבית קודם לכן אפ"ה צריך לחזור ולבדוק אלמא דבכיבוד לחודא לא מהני. ואע"ג דמסיק התם משום שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה מ"מ כתב נמי התם טעם אחר דכיבוד לחוד לא סגי משום דילמא משתכח לגומ' וא"כ במה יצאו החדרים מחובת הבדיק'. ואף כי אין להקל במצוה זו דאחמור בה רבנן טובא וצריך לבדוק בדיקה גמורה לחורין ולסדקין בכל חדרי הבית שמכניסי' בהם חמץ עכ"ל וכן הוא דעת מהר"ש ומהר"י מולי"ן וכן הוא במרדכי פ"ק דפסחים

תקנז בי"ד שחל בשבת בודקין את החמץ בלילה שלאחר יום ה' שהוא תחלת ליל ו' ומבטל לאחר בדיקה וחמץ שנמצא בשעת בדיק' שורפי' אותו למחר בששי באיזה שעה שירצה ואפי' לאחר שש. ואין מבטלין באותה שעה בשעת שריפה כי עדיין צריך לאכול חמץ ב' סעודות בשבת בליל שבת ובסעודת שבת שחרית. והנשאר מן החמץ אחר סעודת שחרית יבערנו ויתננו לכלבים או לגוים קודם התחלת ו' שעות ואז יבטלנו פעם אחרת עכ"ל סמ"ק. ורש"י הנהיג כשחל י"ד להיות בשבת לשרוף החמץ ביום ו' בי"ג קודם חצות גזיניה שמא ישהה בשנה האחרת לאחר חצות וכן הוא בא"ח

תקנח כתב הכלבו בשם רבינו האי מנהגא דחזי לנא דאין מבשלין דייסא ולא כל דבר שמבשלי' שצרי' הדחה בי"ד שחל להיות בשבת וכן אין עושין פת צנומה בקערה מכיון שצריך להדיחו וכ"כ בשבולי לקט בשם הגאונים. ויש פרושים אנשי מעשה כשחל ע"פ בשבת מבשלים כל התבשילין בכלי יו"ט דפיסחא ליזהר ממכשול וכשיבא ע"פ בע"ש נוהגין מקצת בני אדם שלא לתקן וורומזי"ל תוך החמין וכן אין לפרר מצה בריי"ב אייז"ן ואומר שאסור לשבר המצה קודם הסדר. ונ"ל הטעם דחיישינן דילמא אתי למיכל מיניה כיון שמתעסק בו כדחייש ר"י בפ"ק דפסחים שלא יבדוק לאחר זמן איסורו דלמא אתי למיכל מיניה עכ"ל מהרי"ו

תקנט כתב מהרי"ק בש"ע סימן תמ"ד וז"ל אחר שאכל בשבת זה סעודת שחרית. ינער המפה שאכלו בה ויקנח הקערות באצבעו ויטמנם מן העין עם שאר כלי חמץ. ואם נשאר פת יכול ליתנה לגוי ע"מ שלא לצאת בו לר"ה דרך הערמה ודבר מועט. ומה שכתב ע"מ שלא לצאת בו לאו דוקא אלא ה"ה בסתמא נמי מותר רק אין נותנים לו ע"מ לצאת כי כן הוא הסכמת הפוס' והרב לישנ' דהג"ה מיימוני נקט שכתבה בפ"ג דהלכות חמץ ומצה וז"ל הרגיל לתת כת הנשאר לגוים ראוי לתת ע"מ שלא יוציא דרך הערמה ודבר מועט. וכן רגילין יריאי הנפש אבל לתת ע"מ לצאת בו אשור כדלעיל בפ"ו בהלכות שבת ומוכח מתוכ' דלאו דוקא ע"מ שלא לצאת מותר אלא ה"ה סתמא נמי דאי סתם אסור הוי דברים דסתרי אהדדי שהרי בסיף כתב אבל לתת ע"מ לצאת בו אסור משמע דדוקא במפרש הוא אסור אבל בסתמא מותר אלא ע"נ לומר שמה שכתבה ראוי לתת ע"מ שלא יוציא לאו דוקא שצריך לפרש ולומר להגוי שלא יוציא אלא נותנים לו בסתמא על מנת זה שלא יהא נראה שנותן לו ע"מ להוציא ואח"כ אם נטל הגוי והוציא אין נזקקין לו אבל לתת לו על מנת לצאת ר"ל אבל לתת לו בענין שהוא נראה כנותן לו על מנת לצאת אסור. כמו שכתבנו התוספת והרא"ש והר"ן בריש שבת אמתני' דפשט עני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה והוציא עני חייב ובעל בית פטור. דאפי' אם העני גוי איסורא דרבנן מיהא איכא כיון שנראה שנותן על מנת להוציא. ואף שהדברים הללו מיוסדים על אדני הג"ה זו לא קיל"ן הכי דבעל הג"ה זו סובר דאין חילוק שבת זו משאר שבתות בשנה שכמו שבשאר שבתות בשנה אסור ליתן לגוי מזונות ע"מ להוציא כמו כן אסור ליתן לו חמץ הנשאר בשבת זו כמו שכתב בסופ' כדלעיל בפ"ו מהלכות שבת משמע שסובר שדינם שוה. ודעת הא"ז אינו כן כמו שכתב המרדכי פ"ק דשבת וז"ל כתב בא"ז כשי"ד בניסן חל להיות בשבת י"מ שאסור ליתן לגוי מותר החמץ שישליכנו לחוץ. וי"מ דלהשים לפניו והוא יקח מותר. ונראה דלדידן דלית לן ר"ה דאורייתא מותר ליתן להם אפי' ביד ואפי' ידוע שיוליך חוץ. וכבר היה מעשה ברעגינשבורג ששלח עירון שחלה אחר מאכל יהודי ושלחו לו ע"פ רופאי העיר עכ"ל. ואע"ג דהתו' והרא"ש והטור סברי דאפי' לדידן דלית לן ר"ה דאורייתא אסור ליתן להם ביד אם ידוע שיוציאנו. יש לחלק ולומר דהיינו דוקא בשאר שבתות השנה דהיכא דלית ביה משום מצוה ולא משום דרכי שלום ובהא אפי' הא"ז מודה דאסור כמו שכתב בהגהות מיימוני בפ"ו דהלכות שבת בשם א"ז דהיכא דאיכא משום דרכי שלום או בגוי אלם מותר לתת לו או לשלוח