מטה משה קכג

אותו גחלים ואם הקש נשרף מבחוץ אזי התבלין שנדוכו ט נאכלים. הספסלים והשלחנות יהיו קודם לכן מנוקרין ואח"כ מגעילן ואז הם מותרין. וההגעלה הוא שהאחד יתפוס האבן או האור וחבירו שופך עליהם. ואז ההכשר בא ע"י שניהם. ואותן תיבות ומגדלים. שאוצרים שם מאכלים. אז הרוצה לילך באורח ישרים. טוב הוא להניח שם סמרטוטים או חתיכה נסרים. ואין נכון להגעילן ולחטט החמץ מן הסדקין. כי א"א שלא נשאר מאומה בין הדבקין. ואגני דלישא של עץ שעורכי' עליו כל השנה. לאותן כלים אין להם תקנה. וצריך ליתנם לגוי במתנה. או לטוח בטיט על פני כל המנא. סל או נפה או בורר או משמרת. אין להם תקנה וצריך ליקח אחרת. המרדו' חימוצן קשה וצריך לקנית לפסח חדשה. כלי עץ המצופי' בסימנים מנים דינם ככלי חרס. אך נוהגין שלא להשתמש בהם אפי' חדשים וכן המחופי' בבדיל ועופרת. וכלי כסף המשוקדים דינם מכלי זכוכית לא נפרדים. ותנורי בית החורף דינם ככלי חרם. ואינו יוצא מידי דפיו לעולם ובפסחא היא אוסרת. עץ שתוחבין בו צלוחית ששותין בו כל מיני מסך. אין לתחוב עליו צלוחית להדיא בפסח. וכלים שנשתמשו בו שכר שקורין ביר"א מאד הקילו חכמים. שדי להם בערוי ג' ימים. והרוצה להגעילו יפה באבן רותח ובמים. אזי יותר טוב הוא כפלים. ויקבל שכר מרוכב שמים

חסלת דיני הגעלה. השם יצילנו משגיאה ותקלה

דיני שאיבת מים למצות

תקמז ביום י"ג בערב מביאים מים למצות וישאבו המים בין השמשות פי' בין שקיעת החמה לצאת הככבים כן מסיק בא"ח ומי נהר טובי' ואם אין מי נהר יקח מי באר וילונו כל הלילה ויכסה המים שלא יעבירם תחת הרקיע אפי' ביום מעונן דיומא דעיבא כולה שמשא וק"ו לא בחמה. ובעת הקור ישים למעלה בחדר. אם עת חום ישים במרתף. ומצוה הוא לומר בפה הני מים למצוות ולא די במחשבה לבד. וטוב ונכון הוא שדווקא יודים ישאבו מי המצות ולא הגויה. וכן כתב הר"ר שמואל מפלייז"א. ואולי טעמא כי דא"א בלתי מים מן העיסה הם כמו שפירשו התוספות סוף מסכת ביצה בההוא דמים ומלח לעיסה וקרינן בהם ושמרתם את המצוות. ואולי על כן נהנו הקדמונים להיות להם כלי מיוחד למי המצות שהישראל בעצמו שואבם אמנם מאן דאפשר ליה משתדל שיהא כולם נשאבים על יד יודים דהא אם נאבד האפיקומן סומכין על שאר המצוות שאכלו. ואם טורח הוא לו שלא יוכל לשאוב כולן על דרך זקן או חולה. מ"מ יטריח את עצמו לשאוב מי המצות שצריך לסדר וכן המרדכי הוא בעצמו שיאבן וכן ראיתי מאדוני מורי ז"ל

תקמח שמעתי שר"י הלבן לא היה מניח ללוש בפסח במים שהיו בכלי נחושת א שהנחושת מחמם ושמעתי שהיה מעשה ואסרו שאר רבנים כמו כן ויש קצת רא ה מפרק אלו טריפות משכלי חמימי ופירש רש"י משם רבו חמימי של נחושת ע"כ מצאתי: תקמט צריך שלא ליקח כלי שהיה בו דבש או יין או מי פירות דאפי' למאן דאמר מי פירות אין מחמיצין הני מילי בלא מים אבל עם מים קדמי' ומחמיצין מצאתי בהלכות פסח להר"ר זעליג נ"ע

תקן תקופת ניסן לפעמים. שחל בליל שאיבת מי המצות הורה מהר"י סג"ל אע"ג די"א דאין נפקותא בזה ואין סכנה במים רק לשותה אותן בשעת התקופה וכן כתב המרדכי והרוקח דאין נפקותא במי המצוות להשמר מסכנת התקופה דשומר מצוה לא ידע דבר רע. אכן לא נהיגנ' הכי דאין סומכין על הנס. אך יקח יחד ברזל חדש ויתלה במוט או משיח' אל תוך המים בשעת התקופה כמנהג העולם. ואל ישליכנו שם דכשיוציאנו צריך צריך להכניס ידו תוך המים ויתחממו. ודווקא יתד חד' או מחט וכהאי גוונא. ולא ברזל אחר שמא ידבק בו מאומה ויבא תוך הים. וכן מסיק נמי במהרא"ק לתת ברזל אל המים כל זמן התקופ' ואז אין רשות למזיק. הגה"ה במהרא"ק דאין להקפיד על התקופה אלא בנהרות ולא בעיר אך גזרו עיר אטו נהרות וכן אם בר מינן מת באותה דירה אין לשפוך את מי המצוות דאין חובה אך הוא לפרסומי מלתא

תקנא כשחל ארבעה עשר בשבת יש להם להביא מים ללוש בליל י"ג ולא בע"ש שמא יקדים קודם הערב שמש או יאחר ויחלל שבת מרדכי פ"ק דפסחים

תקנב זמן בדיקת חמץ קבעו חכמים בלילה משום דאז בני אדם מצויין בבתיהם וגם אור הנר יפה אז לבדיקה ולאור הנר בעינן דבדיקה יפה הוא ואסמכוה אקרא ואם לא בדק בלילה יבדוק ביום גם לאור הנר ודווקא נר של שעוה כדפירש הרא"ש. ובפתילה אחת כדפירש' בספר מצוות קטן דאי הוה נעשה כקליעה דינו כאבוקה לאורו. ומיד כשגמר הבדיקה צריך שיבטל ויאמר כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא חמיתי ודלא בערתי לבטל ולהוי כעפרא. כך נמצא הנוסח בשם מהר"ם וכן הוא באגודה ובמהרי"ל. אבל רש"י ורי"ף והרא"ש כתבו נוסח הביטול בפ"ק דפסחים ולא כתבו רק כל חמירא לחוד. וכן רבי יוסף טוב עלם בסדרו וכן הוא באורח חיים וכן כתב מהרא"י בתרומת הדשן סימן קל"ד דאין צריך לומר וחמיעא. ויש מסיימין כעפרא דארעא וכן הוא בספר אגודה. והר"ר פרץ כתב דבביטול הלילה יאמר כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתי ודלא בערתי. וכתב מהר"א מפראג אבל אין לומר דחמיתי ודלא חמיתי כי שלא לצורך הוא כי מה מועיל מאחר שחוזר וזוכה בו ומהרי"ו כתב דאי אמר הכי א"כ ביטל אפי' שמצא ואם כן אינו שלו וצריך לקיים מצות שריפ' בחמץ שלו מתשובת מהר"ם א"ז. ומהאי טעמא נ"ל דלמחר אין לבטל עד לאחר שריפה דאי בטל קודם אם כן לא הוי שלו

תקנג כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' חמץ ומצה החמץ שמניח בליל י"ד כדי שיאכל ממנו למחר עד ד' שעות אינו מניחו מפוזר ומפורד בכ"מ אלא מניח בכלי או בזויות ידוע. ומצאתי כתוב בשם מהר"ש דא"צ להצניע החמץ שרוצין לאכול שאף אם ימצא אותו הבודק אין קפידא