מטה משה קכב

עכ"ל. ושמעתי ממורי ז"ל שהיה דורש כל אחד יאפה חלה אחת או תבשיל אחת מקמח הנטחן לפסח כי שמא היה שם חשש חמץ ויתלה אותו בההוא שנטל מהם ואפשר שאותו חלת עני היה גם כן מקמח הנטחן לפסח וזה היה טעמם. וביש מקומות נהגו ליטול הערוב ולחלקם בערב שבת. ואין זה מנהג נכון כי אותו שבת הוא בלא עירוב ואנשי המקום ההוא לא ישימו על לבם ויטלטלו בלא עירוב לכן נכון הוא לבטל המנהג הזה. ובימי מהרי"ל לא היה המנהג הזה שכתב נוהגין לעשות מצת השיתוף בכל ערב פסח אף על פי שעדיין הישנה קיימ'

תקמד תניא שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום ואמר מהרי"ל דמשום האי טעמא דחייבין לדרוש בהלכות פסח שלשים יום מקודם כתב בספר אגודה כל מי שממלא את חביות של יין מפורים עד פסח דאז מתחילין השלשים יום. צריך ליזה' למלאות עם כלים השייכים לפסח שאין בהם חמץ או בכלי ישן מורק ושוטף שלא יהא נדבק בהם שום חמץ ויתערב ביין ויעשה ג"כ ברזות חדשות בחביות שרוצה לשתות יין בפסח דחיישינן אולי ידבק שום חמץ בישנות או ישפשף את הישנות לצורך פסח. וכל הני שלשים יום מנקרין ומכבדין הבית וכלי הבית מן החמץ ומגררין כל מקום שידבק החמץ דהיינו כל שאר כלי הבית. אכן בעריבות ותיבות ואמבטי שלשין בהם עיסה כל השנה אין מועיל בהם מריקה ושטיפה דא"א שלא ישאר כזית חמץ בשנים או שלשה מקומות וחייב לבערו לפי פרש"י וכן המסקנא בסמ"ק. לפיכך הרוצה לצאת ידי חובתו צריך ליתן אותה לגוי במתנה גמורה שלא להחזירה אע"ג דבכל מקום מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה בר מקידושי אשה כדי שלא יאמרו אשה ניקנית בחליפין. שמא גבי חמץ החמירו הערמ' משום דמלתא דקביע הוא וגזרינן במילתא דקביע דלמא אתי למיסרך. וכה"ג אסר ר' יוחנן בירושלמי חמץ שבטלו ונמצא אחר הפסח מפני הרמאין אע"פ דבשאר דיני הפקר לא החמירו כגון לפוטרו מן המעשר. ודוגמא זה באיסור שביתות שבת המפקיר בהמתו אלא משום דגבי חמץ איכא למיחש רמאות טפי ואם ירע עינו לתת אותם לגוי ושמא אינו מאמינו אז יטיחנו בטיט ואז יבטל החמץ שבו. וכן המנהג לעשות לדכי מולייתא ועצי מגלגלין וכל כלי ששימשו בו בעיסה מהאי טעמא דפרישת וכן כתב בא"ח דאם שום חמץ נדבק בסדק שאין יכול לחטט אחריו יטיח עליו מעט טיט. וכן הסל ששימשו בו הלחם כל השנה בעין יטיחנו בטיט ג"כ דא"א לנקר בין השרביטים עכ"ל. וכל דבר שרגילין לתת לגוים כדי שלא יעבור עליו בפסח כגון שיכיר שקורין ביר"א או חלת דבש שקורין לעקו"ך. צריך ליתן במתנה גמורה כדלעיל ואז אפי' אם מכיר הגוי ההוא ויודע בו שלא יגע בהן כלל אלא ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנם לו שרי כמו שכתב מהרא"י בת"ה סי' ק"ך

תקמה כתב בתרומת הדשן שאם בא לדבק שום דבר בבצק תוך ל' יום. ידבק בבצק שבלילת' רכה מאוד ויכניס כל הבצק בין הדביקים שלא יבצבץ לחוץ ואיכא למימר דכה"ג שרי הרמב"ם דווקא דאז אין צורת החמץ עומדת והמחמיר לטוחו בטיט מבחוץ תע"ב עכ"ל

דיני הגעלה בקוצר

תקמו אמר המחבר אכתוב בקוצר דיני הגעלה. קצתם בראיות וקצתם בקבלה. וזאת לפנים בישראל לתורה ולתעודה. בתחלה מנקים הכלים מבפנים ומבחוץ מן החלודה. ואם יש בכלים טלאים מדובקים. אזי תחת הטלאים הוא חמץ בחורים ובסדקים. וע"י הגעלה אינו יוצא. רק בהסרת הטלאים אם אתה רוצה. ואם יגעול הכלי והטלאי קודם שמדביק אותו. אזי לכלי חרס יש לדמותו. והגעלה היא מועלת. דכבולעו כך פולטו ומתגעלת. וכלי שיש שם נקבים. או שפיהו צר או שיש לו קנים קצרים ולא רחבים ולשם יש חלודה או טינופת שא"א להסירה. אזי בפסחא היא אסירא. והירא דבר ה' וחרד לדברו. יגעיל הכלים מחמץ קודם זמן איסורו. וכתבו כמה גדולים וחכמים שיש לנהוג להגעיל קודם הפסח ג' ימים. ואז אין לדקדק אם שהו הכלים מעת לעת או יום אחד. רק אין להגעיל כלי בשר וכלי חלב ביחד. ומביאין יורה גדולה ומגעילים אותו תחלה. ומשליכי' לתוכו אבן רותחת או אור בגחלתו. כדי שיזולו מים על שפתו. וישפכם וימלא אותו כמשפט הראשון. ואז מגעילים בו הכלים כפי תשמישן. וכלים מכלים שונים. ואותן שתשמישן בצונן יהיו ראשונים. ואח"כ הכלים שנשתמש עליו רותח כהטעלי"ר שאוכלי' עליהן. ואח"כ כלים שמשתמשין בהן בחמין ככלי שני כגון קערות וכפות ודומיהן. ואחר כך קדירות ויורות ודודי' אשר היו ידם במעל זה בראשונה. ע"כ יהיה יד כל אדם בהם באחרונה. וגם הידות צריכין להדיח ולהגעילן ולנקותן. כאשר אמרו כל הכלים ידותיהן כמותן. ואם הוא כלי גדולה שאין יוכל להכניסו בבת אחת. אז יש להכניסו בצד אחת בנחת. ואז יהפוך אותו ויכניס האחרת. אך זאת תהיה לכם למשמרת. שלא יכניס הכלי לתוך מי הגעלה פעמים וגם לא יגלגלם לסבבם תוך המים. ויש ליזהר ליקח שתי צבתות. ואין להגעיל כלי בתוך כלי גם לא הרבה כלים ביחד בסלים ובקלתות. וכשמוציאי' הכלים מיד בעוד המים רותחין עליהם. נוהגין לשפוך מים קרים על פניהם. ויזהר להרתיח היורה ולא ינוח מרתיחתו אך תמיד יעלה אבעבועי' על פני כולו או מקצתו. ואחר כל אלה יגעיל גם אותו. השפודי' והאסכלאות צריכין ליבון עד שיהא הנצוצות נתזין מהם. וגם לא ישהם עד זמן איסורם כי לדין זה לכתחלה כל הכלים דין אחד להם. הסכינים קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא. וכן מחמירי' בעלי נפש הנוהגי' כשורה. אף שאידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון היא ההלכה. מ"מ המחמיר ללבנם תבא עליו ברכה. כי פעמים יש בהם גומות ואינו מועיל ההגעלה. אם לא שישחיזם ופעמים ישכח ויבא לידי תקלה. והנדן שלהן אין לו תקנה. כי החמץ שם עמוק עמוק מי ימצאנה. המדוכה ממלאים