מטה משה קיז

מה זכה שאול במלוכה על שהאיר אביו במבואות האפילות בנירות הרבה כך מצאתי ואח"כ עיינתי במגלת סדרים דר' ניסי' גאון שכתב וז"ל אר"ל שאול לא זכה למלוכה אלא על ידי זקנו שהיה מדליק נרות רבים. לכך נקרא ש"ו נר. כתוב אחד אומר נר הוליד קיש וכתוב אחד אומר קיש בן אכיש הוא אביאל וכו' אלא על ידי שהיה מדליק נרות לרבי' נקרא נר ועוד האריך דמבואות היה מדליק אפילו מביתו לבית הספר היה מדליק בהן נרות להאיר לרבים עכ"ל. ומביא דבר זה מן הירושלמי פרק ג' דשבועות עכ"ל מורי ז"ל והמדרש הזה הוא בויקרא רבה פ' צו פ"ט. וראיתי מדקדקי' שמדליקין נרות בבית במקום אופל במ"ש. ומנהג נכון הוא שכשם שמדליקין נרות בכניסתו כך יש לעשות ביציאתו כמו שכתב הש"ל והאבודרהם שנהגו לומר פיוטים וזמירות ללות השבת כדרך שמלוין המלך בכניסתו וביציאתו כמו כן נכון שכל מה שעשו לכבוד שבת בכניסתו כן יש ללותו ביציאתו

תקיג כא ללות השבת דגרסינן בפרק כל כתבי הקודש חמר רבי אליעזר לעולם יסדיר אדם שלחנו במוצאי שבת אע"פ שאינו צריך אלא כזית כדי ללות את השבת. וכתב בש' סימן ל"ה משל שמלוין את המלך ביציאתו כשם שמלוין איתו בביאתו. ובסידורים מפרש אבר אחד יש באדם ונסכוי שמו ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת ע"כ. ונראה לי טעמא דמילתא כי ידוע שאותו עצם לוז שמיה והוא עצומו ועיקרו ושרשי וממנו נתהוה האדם בעצם השפה. וכאשר ימות האדם הכצ' ההוא אינו נימות ולא נפחת. ואלו יכניסו אותו באש אינו נשרף. ברחיים אינו נטחן. בפטיש אינו מתפוצץ. והוא העצם שיש בו קיום נצחי וממנו יחיה האדם לעת התחייה והוא המקבל עונג ועונש אחר מיתת אדם. ועצם הזה שרשו ועקרו מעצם השמים. ומצאתי לחכם אחד מקובל כי האדם מיסוד השמים מחצר הכבד ולמעלה. ומשם ולמטה מיסוד הארץ. ומיסוד השמים נשאר עצם אחד שאינו כלה י"א שהוא עצם התחתון שבשדרה וקראוהו רז"ל מלא תרווד רקב. תיתא בויקרא רבה מהיכן נברא אדם מלוז של שדרה במים אינו נימוח כו' וזהו שאמר וינאץ השקד. וזהו העצם הנשאר עד התחיות ואז על התחייה חל עליו. ומאן דלא כרע במודים נעשה מאותו עצם נחש בריה מקולקלת ולעולם לא יכניס עם יושבי חלד. ובעת התחייה יתרטב העצם בטל התחייה ונעשה כשאור בעיסה ויתפשט לכאן ולכאן וימתחו מתוכו כל האיברים וכל הגידים ועור ובשר ויתגלגלו עד א"י ושם יקבלו רוחתם בארץ הטהורה. וכדי לקבוע בלב העם אמונת שכר ועונש ואמונת התחייה אוכלין מעט במ"ש להורות כשם שעצם זה אין לו הנאה כי אם אחר כלות שבעת ימי השבוע. כמו כן יקבל עצם הזה תענוג והנאה מתענוגי עה"ב אחר כלות ימי שנות האדם שהם שבעים שנה. וכמו כן מצאתי במדרש תניא אר"ש ההיא גרמא למה אשתאיר יתירא מכל שאר גרמי משום דאיהו גרמאה דלא סביל טעמא דמזוני דבני נשא כשאר גרמין. ובגיני כך הוא תקיף מכל שאר גרמין והו' ליהוי עיקרא דגופ' וגופה אתבני מיניה ובכן כל הזהיר בסעודה זו ומשביע לעצם הזה יזכה שישביע בצחצחות נפשו בתענוגי רב טוב הצפון לצדיקים ולשבוע שמחות אשר עליהם התפלל המשורר תודיענו אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח

תקיד כב עירובי חצירות. איתא בפרק קמא דשבת שתקנו חכמים לערב עירובי חצירות וככה עושין גובין פת מכל בית ובית ונותנים אותו באחד מבתי החצרים שעתה אנו רואים כאלו כולן דרין באותו הבית. וכתב האגור בסימן תרס"א נשאל גדול הדור מהר"ר יעקב מולין על מה שיש מנהג בקצת קהילות מאשכנז שעושין עירובי חצירות בפת ותולין הפת עשוי כמין מצה בבית הכנסת ומניחין אותו שם כל השנה. איך יוצאים בו הא לא הוי מקום פיתא ולא מקום לינה. והשיב כי הרבה גדולים ערערו על זה ובסוף מצא בתשובת מהר"ם שישב המנהג אבל לא נודע להרב הנזכר הטעם עכ"ל. ומהרי"ל לא היה סומך לכתחלה על השיתוף שנעשה על הציבור בערב פסח אולי נתקלקל ואתי לידי ת לה. והיה רגיל להניח עירוב בכל ע"ש וע"ש וכן היה נוהג מורי הרב ז"ל. ומי שמערב כה"ג צריך לזכות הפת על ידי אחר ולא יזכה לא על ידי בנו הקטן אפילו אינו סומך על שלחנו. ולא על ידי בנו הגדול הסומך על שלחנו. ולא ע"י אשתו וכשמזכין בו צריכין להגביה מן הארץ טפח ושאלו לבני מהר"י סג"ל מתי שאוכל רפתא דעירוב. והשיב מנהגי להניח עירובי חצירות ושיתוף מבואות בכל ערב שבת וערב שבת. ובליל שבת ובשחרתו אני מניחו ללחם משנה תחת הפת שאני בוצע עליו וכן היה נוהג מורי הרב ז"ל

תקטו ומה שנוהגין האידנא לתקן על ידי חבל הקשור לרוחבו של מבוי דין חבל זו אינו קורה שהרי אין רחבו טפח. ולא מהני אלא מטעם צורת הפתח דמהני למעלה אפילו בגמי כמו שכתב הכלבו שאם אין לו קנין עושה בחבלים וכו כתב הרוקח בסימן קע"ג. לכך יש ליזהר להעמיד תחת החבל קנה מכאן וקנה מכאן אפי' אינו נוגע בהן אלא ביניהם כמה אמות. ובלבד שיהא גובה הקנים שמכאן ומכאן י' טפחים ויהיו מכוונים כנגד החבל. וצריך שיהיו הקנים שבצדדים חזקים לקבל דלת כל שהו כמו שכתב הטור סי' שס"ב

תקיו פעם אחת נשברה הקורה בשבת והתרתי לטלטל בתוכה באותה שבת דעיירות שלנו כחצרו' עכ"ל מהר"י ווייל בדיניו סימן י"ב וכן כתב הר"ם מרוטנברג בתשובתיו סימן ל"ט. וכן כתב מהרא"י בתרומת הדשן דדינא הכי הוא בעיר המוקפת חומה. וכתב עוד שאם הכשר המבוי נמצא שבור ואינו יודע אם נשבר מבע"י דשרי משים דמוקמי ליה אחזקתי' והשתא הוא דנשבר

תקיז הבליטה שלפני הבית כתב מהר"י מולן סי' ק"ח דאסור לטלטל תחתיהן אם לא שיש לה שלשה מחיצות שלימות וברביעי