מטה משה קטז

ויש מפרשים נשמה יתירה היא המנוחה והעונג שהנפש מוצאה בשבת כאלו היא נשמה יתירה וכשנכנס לימי הטורח והענוי כאלו אבדה ממנו נשמה יתירה ונחלש. ולפי פירוש זה בשבת נתוספה בו נשמה יתירה מפני שהוא יום מנוחה ואפילו ממלאכת אוכל נפש מה שאין כן ביום טוב. ומ"מ כשבא יום טוב במוצאי שבת אין צריך לבשמים שעונג י"ט כבשמים. והראב"ע פי' נשמה יתירה כי בשבת יתחדש בגופות יתרון כח והנשמה יתרון השכל וזהו ויברך אלהים את יום השביעי ולפי פירוש זה אין חידוש זה ביום טוב. ולפיכך אין מברכין על הבשמים במוצאו. וכדברי ראב"ע כן משמע במדרשו של רבי שמעון בן יוחאי כדאיתא במסכת ביצה פרק יום טוב נשמה יתירה נתן הקב"ה לאדם בערב שבת ובמוצאי שבת נוטלה ממנו והיינו דאמר ר' שמעון בן לקיש מאי דכתיב שבת וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש. והכי אתמר במסכת תענית פרק בג' פרקים בשנה. והקשו במדרשו של ר' שמעון בן יוחי עליו השלום וי לגוף היה צריך לומר שממנו אבדה הנפש. והשיבו שהנפש מושכת אליה הרוח ההוא בע"ש והיא נעשית דירה לרוח ההוא ודר בה כל יום השבת והנפש במעלה ורבוי גדול ממה שהיתה. ועל זה שנינו כל נפשותיהם של ישראל מתעטרות בשבת ועטרה זו היא הרוח ההוא הדר ביניהם כיון שיצא השבת וי לנפש שאבדה העטרה ההיא וזהו שבת וכיון שנסתלק וי לנפש שאבדה מה שאבדה ע"כ. עיין עוד מזה בחידושי בפרק ב' דמסכת ביצה

תקו ומברך על הנר בורא מאורי האש. ומצוה מן המובחר לברך על האבוקה הכי אמר רבא בפרק ע"פ. וכתב בחדושי אגודה אבוקה להבדלה וה"ה נר שתי פתילות. וכתב הכלבו מאחר שפסקו ז"ל שנוסח הברכה בורא מאורי האש שהוא לשון רבים צריך להיות שם אבוקה שנראי' בו מאורות וקודם שיברך פושט ידו לאור הנר ומסתכל בצפרני' שנאמר וירא אלהים את האור והדר ויבדל אלהים ומה שנהגו להסתכל בצפרנים דאיתא בפרקי ר"א לפי שהן לבנים ובהן נהנה באור הנר בראותם. ותנן נמי בפ' אלו דברים אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. וארז"ל אין מברכין על הנר עד שיכיר בין מלוזמא של טבריא למלוזמא של ציפורי (פירש מלוזמא דינר) ומלוזמא של טבריא היתה מצויירת ושל ציפורי היתה חלקה. וע"כ נהגו להסתכל בצפרני' לאור הנר מפני שהן חלקו' נגד מלוזמא של ציפורי. ומסתכלי' בכף כנגד מלוזמא של טבריא שהיא מצויירת. ובאגדה שיצא אור מבין צפרניו של אדם הראשון. ויש אגדה אחרת על אדם הראשון שכשראה שחשך היום במוצאי שבת אמר אוי לי שבשבילי שסרחתי עולם חוכך בעדי ונתן הקב"ה בינה בלבו ונטל שני רעפי' והקישן זו בזו ויצא מהן אור וברך עליו. ונסתכל בגופו וראה עצמו ערום לבד הצפרנים. ועל זה יש שנהגו להסתכל בצפרנים כשמברכין על האור. ויש שנהגו להסתכל בצפרנים ואומר מפני שהן פרות ורבות כלומר שיפרו וירבו כצפרנים כמו שכתב הכור סימן רצ"ח והכלבו סי' ב מ"א ורב עמרם כתב אמר רב נטרונאי בבורא מאורי האש כך עושין בשני ישיבות מביטים לכפות הידים כדי שיהנה מן הנר. ואמר רב האי ברכת האור חובה על כל מי שמבין בין ב' דברים שאין נכרים. ונהגו הראשונים להביט בשרטוטי הכפי' עד שיכיר ביניה' מפני שהן מצוירות. וי"א מפני שיש בשרטוטי יד סי' להתבר' בו. לכך נוהגי' אנו לכוף האצבעות לתוך כף היד כדי לצאת דעת כולם ולראות הצפרנים והשרטוטים ביחד. ובספר תניא כתב תחלה מכניס אצבעותיו לתוך ידיו ומחשיך תחתיהן ואחר כך פושטן והנה אור במקום חושך ומברך שכבר הוא נאות מן האור

תקז כתב בספר חסידים במ"ש לא יקח עץ ששמו קי"ן בל"א להדליק ולברך עליו מפני שריחו רע ואז צריך ריח טוב להריח כמו שכתוב בספר החשבונו' עכ"ל

תקח גרסי' בפ' אלו דברים אמר רב יודא אמר רב אין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על המצוות לפי שבברכה זו אינה אלא לזכר בעלמא שנברא האור במ"ש. שאם משום הנאת האור מברך היה צריך לברך בכל פעם ופעם שנהנ' מן האור וכ"ש שאין מחזירין על הבשמים שאינן אלא להשבת נפש

תקט ואומר המבדיל בין קדש לחול ושותה מלא לוגמיו ומטעים בני ביתו ונוהגין לשפוך על השלחן לרחוץ בו העינים כדי לחבב המצוה וכן משמע במרדכי. ואעפ"י שנהגו באשכנז לעמוד בשעת הבדלה כמו שכתב האגור בסימן ת"ך בשם אגדה וכן כתבו תשובת מהרי"ל סימן קכ"ד. מ"מ כתב במקום אחר שרבו מהר"א ז"ל לא שתה עד שישב משום דת"ח לא יאכל ולא ישתה מעומד וכן נכון לעשות

תקי נהגו העולם להבדיל בבית אעפ"י ששמעו כל בני הבית הבדלה בב"ה. כתב הר"ן בסוף פ' ראוהו ב"ד דאכי' אי קי"לן מצות אינן צריכות כוונה ש"ד משום דה"א בסתם אבל אם מתכוון שלא לצאת בהבדלה שמבדילין בבית הכנסת לא נפקי והוי ליה כלא הבדילו כלל וכן כתב תלמידי הר"ר יונה בסוף פ"ק דברכות. ואפי' חזן שבירך בבית הכנסת יכול לברך פעם שנית בביתו בתוס' בר"ה פ"ב

תקיא אסור לאכול שום דבר או אפילו לשתות יין או שאר משקים משתחשך עד שיבדיל בין בלילה בין למחרתו ומי שטעה ולא הבדיל בתפלה וטעה גם בכוס כגון שטעה קודם שהבדיל צריך לחזור ולהתפלל ולהבדיל בתפלה אף על גב דקיימא לן טעם מבדיל פי' שיכול להבדיל על כוס אחר שאכל. מכל מקום כיון שאכל באיסור קרינן ביה טעה וצריך לחזור ולהתפלל כך מסיק הטור סימן רנ"ד

תקיב ובמוצאי שבת כשיוצאין מבית הכנסת נוהגין ליקח נרות בידם להאיר להם הדרך אשר ילכו לביתם ואותן נרות נרות של מצוה הן. וכן מצאתי בפסקי אדוני מורי שכתב וז"ל מדליקין נר במוצאי שבת מנר בית הכנסת כדי לילך לבית דהוי נמי נר של מצוה. כדאמרינן במדרש על