מטה משה קז

בקץ וזוכה לראות בקץ הימין. ע"כ וכן כתב הכלבו סי' ל"א אלא שדקדק בלשונו יותר שכתב כל שאינו מאמין ואוסר החמין דר"ל שאינו אוכלו מחמת שסובר שאיסור הוא בדבר לזה יש לדקדק עליו שמא הוא מין אבל מי שאינו אוכלו מחמת שכאב לו אכילת חמין. שקורין שאלנ"ט והעונג שלו הוא לאכול צונן. קרוב הוא בעיני דאסור לאכול חמין דהא מצער ליה במה שאוכל. וגדולה מזו כתב השבולי לקט וז"ל באגדה רבי עקיבא היה יושב ובוכה בשבת. אמרו לו תלמידיו לימדתנו רבינו וקראת לשבת עונג. אמר להם זהו עונג שלי. יש מוכיחי' מכאן שאדם שמזק' לו אכילתו דאז עונג שלו שלא לאכול וכמעט שהוא אסור לאכול דהא מצער ליה במה באוכל עכ"ל בסימן כ"א. הביאו האגור בסי' ת"ב. והגהות מיימוני כתבו בפ"א מהל' תענית אדם המתענה בכל יום ואכילה בשבת צער הוא לו מפני שנוי וסת ראינו כמה חסידים ואנשי מעשה שהתענו בשבת מטעם זה וכן שמעתי על ר' יודא החסיד שהיה עושה כן כו'. ואם אלו הגדולים כתבו דאם אכילה הוא צער לו ומזיק לו יש לו אפי' להתענו' בשבת כ"ש כה"ג שאם אכילת חמין מזיק לו דעונג שלו לאכול צונן ולא לצער נפשיה באכילה חמין. ומי שאינו אוכל כה"ג צונן. עליו נאמר כסיל בחושך הולך ודרכו לא יכונן. ינוע כשיכור כנבר ביין מתרונן. עם לא בינת הוא ע"כ לא ירחם ויחונן. ועל מיתתו אין לקונן כי דמו בראשו ומה יתאונן. גבר חי על חטאיו יתבונן. והמכבדו. כראוי בצל שדי יתלונן. ובסכת דוד יגונן

תעא ויש להרבות קצת בסעודת היום יותר מסעודת לילה דגרסי' בפ' השולח א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעוה סעודת' בע"ש ואחת בשבת פי' בשע' בית המדרש ושתיהן נעקרו. ופרש"י בחד לישנא בע"ש בלילי שבת דהיו עושי' סעודת לילה עדיפא מסעודת יום ותניא נמי כבוד יום וכבוד לילה כבוד יום קודם לכבוד הלילה. ודווקא בשאר צורכי סעודה. אבל אין לו אלא כוס א' של יין לקידוש כבוד לילה קודם לכבוד היום כדכתבתי לעיל

תעב כתב הטור א"ח סימן רפ"ט ובאשכנז מניחין השלחן ערוך כל השבת לכבוד שבת כן כתב המרדכי פרק כל כתבי ומורי מהר"ש ז"ל היה לו שני מטפחת על השלחן זולת המפה שעל הלחם חדא כשמנערים המפה שאוכלי' עליה לא יהא השלחן מגולה. ועו' דכל מפה תלויה מעל השלחן טפח מכל צד ואי מנערי' המפה וחוזרי' ופורסין אותה על גבי שלחן הוה עושה אוהל עראי ואין עושין אוהל עראי לכתחלה בשבת. אבל אם כבר נשאר מטפחת על השלחן אם פורסי' אחרת עליה הוי מוסיף על אוהל עראי דשרי לכתחלה

תעג טו ביטול מלאכ' כתיב בדברות ראשונות זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי ע"כ ברך ה' את יום השבת ויקדשהו ויש להתבונן שבכל הדברות הקודמות והמאוחרות לא צוות' תורה אותם רק בבחינת שכר ועונש שהטילה עליהם כמו שכתוב בראשו' הבא אחריו למען יאריכון ימיך אבל בכולם לא נתנה טעם למצוות' כ"א בזו לבדה וזו בודאי אינה בקרי והזדמן כ"א בהשגחה. ונ"ל לפי דאיתא במדרש שבשעה שיצא משה אל אחיו וראה בסבלותם ולא היה להם מנוח' נתקשה לו הדבר הרבה והלך ואומר לפרעה אדוני המלך דרך עולם אדון שיש לו עבדים הוא רוצה בקיומ' ואתה רוצה לכלות את עבדיך. א"ל האיך. א"ל מתוך שאתה משעבד בהם תדיר ואין להם מנוחה שיוכלו לעמוד. אלא תן להם יום אחד בשבוע שינוחו בו ויתחזקו ויוכלו לסבול השיעבוד. א"ל בחר להם איזה יום שתרצה למנוחה בכל שבוע א"ל תן להם יום השבת מפני שכל מלאכה שיעשו בו אין בו סי' ברכה לפי ששולט בו שבתאי והיו נוחי' בו בכל שבוע מסבלותם. וכשיצאו ממצרי' ניתן לה' יום השבת. וכיון שראה משה שהסכימו דעתו לדעת יוצרו שמח שמחה גדולה. ולפי שלא יחשבו קטני אמנה שכוונת יום השבת הוא לתועלתם מפני שכל מלאכה שיעשו בו אין בו סימן ברכה לפי ששולט בו שבתאי לכך חייבה התורה להפר עצתם ולבטל מחשבותם ונתנה טעם כי ששת ימים עשה ה' וגומר להודיע כי טעם שביתה זו היא לקבוע בנפשותינו אמונת חידוש העולם שהוא יתד ששכר ועונש שכל מצות התורה אלהית תלויה בו. ובשביתה זו הוא מעיד על החידוש כדאיתא במכילתא זכור את יום השבת לקדשו וכתיב לא תענה ברעך עד שקר מגיד שכל מי שהוא משמר את השבת מעיד לפני מי שאמר והיה עולם שברא את עולמו בששה ימים ונח בשביעי שנאמר ואתם עדי נאם ה' ואני אל. ועוד גרסינן במכילתא ושמרתם את השבת כי קדוש הוא לכם וגומר מגיד שהשבת מוספ' קדושה לישראל. מה לפלוני חנות נעולה לפי שהוא משמר את השבת מה לפלוני בטל ממלאכתו לפי שהוא משמר את השבת. ומעיד לפני מי שאמר והיה העולם שברא את עולמו בששה ימים ונח בשביעי וכן הוא אומר ואתם עדי נאם ה'

ולא צדקו בזה דברי החכם ראב"ע שכתב בשם זולתו דבור שבת כנגד שבתאי ולזה אין ראוי לעשות בו מלאכה כי לא יצליח רק יתעסק ביראת ה' לבד. וזה הדבר קשה בעיני כי למה לנו לתת טעם לדבר על שהתורה בעצמה נתנה טעם למציותיה והוי כיודא ועוד לקרא. ועוד הלא חכמת התורה אלהים מנע אותנו תמיד מלטעות אחר הככבים והמזלות וכל מה שצוותה היא להתנגד נגד המזלות כאשר כתבתי לעיל בדין חליפות שמלות בשבת ואיך תצוה שלא לעסוק במלאכה מטעם שמזל שבתאי שולט בו ולא הצליח במלאכה. ועוד אי כוונת התורה שלא לעשות מלאכה כי היא לא תצליח ותתקלקל המלאכה ההיא כ"ש שהיה מחוק התורה לחייב המקלקל בידים. ואנו בהיפוך מצינו שהמקלקל בידים פטור. להורות כי לא הקפידה