מטה משה קב

ולכבוד היום. צריך לאומרו על היין כדאיתא בפ' כיצד מברכין א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מניין שא"א שירה אלא על היין שנאמר החדלתי את תרושי המשמח אלהים ואנשים. אם אנשים משמח אלהים במה משמח מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין. ועוד שעתה עת כניסת הכלה וצריך לקבלה בשמחה ובטוב לב ולשמחה בדבר המשמח אלהים ואנשים. וקידוש דיום שהוא ביין אע"ג דלא שייכי הני טעמי. אינו אלא מדרבנן. ומ"ש ביום מנין ת"ל כו' אסמכתא בעלמא היא. דאי קידושא דיממא דאורייתא היכא לא אמרינן ביה אלא בפה"ג ותו לא. והלא ברכה זו ברכת הנהנין היא ולא מעין קידושא היא. אלא קידושא דאורייתא בלילה היא דהוה בכניסתו. אלא משום כבוד יום עדיף מכבוד לילה ראו חכמים לעשות ביום זכר לקידוש והיינו בפה"ג ותו לא שהוא התחלת קידוש לילה. ועוד שלפי שאין אומר שירה אלא על היין כיון שמברכין על היין תתלה שלא כדרך שאר הסעודות הוי כעין שבח ושירה לקדושתו של יום. ומשום דלא הוי אלא מדרבנן לא ראו להאריך בו יותר כדי שלא להשוותו לקידושא של לילה. וקראוהו קידושא רבה לכנוי לפי שאינו עיקר כקידוש לילה וזוטר שיעורי' כדקריא לסומא סגי נהורא. ורש"י ורשב"ם פירשו בע"א עיין בערבי פסחים דף ק"ו

תלה י סעודת ליל שבת כשבא אדם לביתו צריך שימצא נרות דולקות ושלחן ערוך כדאמרינן בפ' כל כתבי תניא רבי יוסי בר יודא אומר ב' מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו אחד טוב ואחד רע. כשבא לבית ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטה מוצעת. מלאך טוב אמר יה"ר שיהא לשבת האחרת כך ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. לא מצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטה מוצעת מלאך רע אומר יהי רצון שיהא לשבת האחרת כך ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו. ופי' הר"ר מאיר כוכב כי זה הוא לפי סדר המזלות שמזל צדק משמש בשעה אחרונה של ערב שבת ומלאך שלו צדקיאל שמו וזהו מלאך טוב ומאדים משמש בשעה ראשונה של ליל שבת ומלאך שלו סמאל שמו וזהו מלאך רע ונמצא ששניהם פוגעים זה בזה. זה נכנס בהכנסת שבת וזה יוצא. ושניהם מלוין לו לאדם עד ביתו. ומצינו במדרשו של רשב"י עליו השלום כשאדם בא מבית הכנסת בערב שבת באים עמו מלאכים מצד זה ומצד זה ושכינה על כולם כאם על בנים ובאותה שעה יכול מצדך וגו' רק בעיניך וגו' כי אתה ה' מחסי וגו' לא תאנה אליך רעה וגו'. וכל זה כשאדם בא לביתו ומקבל אושפיזיא בשמחה. וכשהשכינה רואה נר דלוק והמלאכים שלחן ערוך ואיש ואשתו בשמחה שכינה אומרת זה שלי הוא ישראל אשר בך אתפאר. ואם לא שכינה הולכת ומלאכים עמה ויצה"ר בא וחייליו עמו ומתחברים עמהם ואומר זה שלי הוא ומן חילי הוא. מיד רוח הטומאה שורה עליו ומסתלק יו"ד מן האיש וה"א מן האשה ונשארים אש ואש ומאלו נקרא טמא ועל זה אל תתאו למטעמותיו של רע עין ושלחנו מלא קיא צואה ע"כ

תלו ונוהגים לפרום מפה על השלחן. וקאמר בירושלמי שלא יראה הפת בושתו. פירוש שהוא מוקדם בפסוק והיה ראוי להקדימו בברכה ומקדימין ברכת היין. ויש אומרים שהוא זכר למן שהיה מונח בקופסא טל למעלה טל למטה. וזכר לזה. נותנים מפה תחת הכת ואחרת על גביו. והטעם הנכון הוא דאין מביאין השלחן אלא אם כן קידש. וטעמא כדפירש בשאלתות דרב אחאי גאון בפרשת יתרו וקרובי אכא מקמי דלקדיש קידושא דשבתא לא מקרבינן. מאי טעמא כי היכא דתיתי סעודתא ביקרא דשבתא. וכתבו התוספות בפרק כל כתבי וזהו דווקא בימיהם שהיו להם שלחנות קטנים לפני כל אחד ואחד. אבל שלנו גדולים הם וקשה לטלטלם ע"כ. ואם כן לא יבא סעודתא ביקרא דשבתא. וכתב רשב"ם בפרק ערבי פסחים דמטעם זה נהגו לפרוס מפה לנחם עד אחר קידוש בשבתות ובימים טובים. ולאחר קידוש מסירין מפה העליונה ואתא סעודתא ביקרא דשבתא. כן כתב המרדכי בפרק כל כתבי. ומקדש על הכוס מלא יין ומתחיל "יום "הששי "ויכלו "השמים ראשי תיבות שם של ארבע ומלת "ויכלו עולה מספרו ע"ב רמז לשם של ארבע מתגלגל בצירופו ע"ב. ולרמוז שבשם הזה נעשו שמים וארץ להיות כסא ה' כאומרו השמים כסאי. וזהו ההר חמד אלהים לשבתו כדכתיב וימתחם כאהל לשבת. ולזה אמרו כי ויכלו הוא לשון חמדה כמו נכספה וגם כלתה. ויכל אלהים ביום השביעי ויחמד ה' ביום השביעי ולכן נקרא חמדת ימים. ולכן נוהגין לעמוד בתחלה עד מלת השמים שהוא גמר השם. וכתב הכלבו סימן מ"א שהיה לנו לקדש מעומד לכבוד המלך שאנו יוצאים לקראתו. אך לפי שאין קידוש אלא במקום סעודה צריך לישב דאי קאים ויתיב מחזי כחוכא ואטליל' ע"כ

תלז ואח"כ אומר בורא פרי הגפן וקדוש זכרון למעשה בראשית. פירוש שאנו שובתים ביום ששבת בו הקדוש ברוך הוא אחר תכלית מעשה בראשית תחלה למקראי קודש שהשבת מוזכר תחלה בפר' המועדים קודם לכולם. זכר ליציאת מצרים אפשר לומר שהשבת תחלה למקראי קודש שהם זכר ליציאת מצרים והרמב"ן שתב שהשבת עצמו זכר ליציאת מצרים כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול. על כן כתוב בדברות שניות וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' על כן צוך ה' אלהיך לעשות וגו' שאם יעלה על לבבך ספק על השבת שמורה על החידוש ועל החפץ ועל היכולת. תזכור מה ראו עיניך ביציאת מצרים שהוא לך לראייה ולזכות. והנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרנו בו ויאמרו כי השם מחדש בכל עת ובכל זמן אותות ומופתים ועשה הכל ברצונו הוא אשר ברא את הכל במעשה בראשית. והרמב"ם ז"ל פירש בספרו הידועה כי בעבור היותינו עבדים במצרים כל הימים ולא היתה לנו מנוחה ואפילו ביום השבת. והנה בשבת שני טעמים אמונת חידוש העולם ויציאת מצרים ולכן בא בדברות ראשונות בטעם השבת כי ששת ימים עשה