משאת בנימין צז

שהוכרחו הבעלים לרצות אותו היהודי ברצות כסף ולמלאות אמתחתו בסך חשוב על דרך הפשרה כדי דימטא להן לפחות שיבא מכשורא: על זאת יסתער לבי בקרבי אם העולה על רוח בני אדם היה תהיה כזה וכיוצא בזה יחרוך רמיה צידו לא שבקת חיי לכל בריה בארץ הזאת שרוב בני אדם מחייתן תמיד באורנדיות במלצן וביין שרף ואי אפשר בשום פנים לבער קודם פסח כי רב הוא ואין להם שום תקנה אחרת ובית מנוס אחר להנצל מהפסד מיני חמץ רק על דרך שהתיר מהרמא"י ז"ל למכור לנכרי קודם הפסח בדבר מועט על סמך שהנכרים הללו יודעיהם ומכיריהם יחזירו להם אחר הפסח. ומעכשיו כי יצא דבר הרמאות הזה ויתפרסם בעיני הבריות כל אחד ואחד יתן עינו בשל חביר ויקדימנו לחזור ולקנות מן הנכרי ועל דא על משכבי רעיוני סליקו כדת מה לעשות לקצץ רגלי הרמאים למען לא ישלחו בעולתה ידיהם גם בלילה לא שכב לבי עד שיגעתי ומצאתי שהדין עם הבעלים ואין רשות לשום אדם בעולם לקנות אותו חמץ מן הנכרי ואף אם קנה אותו חייב להחזיר לבעליו ואע"ג דמכר במכירה גמורה לנכרי כיון דעינינו רואות שלא מתיאש ממנו ומאמין הוא בדעתו שיחזיר לו הנכרי בלי ספק שהוא קודם לכל אדם ואף אם קדם אחר וקנה מן הנכרי יוצא בדיינים: ודמי האי מלתא להא דתנן בפרק הניזקין במתניתין דלא היו סקריקון ביהודה וסיים בסיפא זו משנה ראשונה ב"ד של אחריהם אמרו הלוקח מסקריקון נותן לבעלים רביע. אימתי בזמן שאין בידן ליקח אבל יש בידן לוקח הן קודמין לכל אדם רבי הושיב ב"ד ונמנו שאם שהתה לפני סקריקון י"ב חודש כל הקודם ליקח זיכה ע"כ ומשמע שם בגמרא דכל זמן שי ביד הבעלים לחזור וליקח מן הסקריקון דהיינו תוך י"ב חדש אם בא אחר וקדם ולקח מן הסקריקון מקחו בטל והבעלין חוזרין ונותנין ללוקח הדמים שנתן בעד הקרקע ולוקחין הקרקע מיד הלוקח וכן כתב בהדיא בטור חו"מ סי' רל"ו אלמא גבי סקריקון אע"ג דאגב אונסיה גמר ומקני כדאמרי' התם בגמרא וקיימא לן נמי תלוהו וזבין זביניה זבין ואפילו הכי כל זמן שלא נתיאשו הבעלים הן קידמין לכל אדם והלוקח מן הסקריקון תוך י"ב חדש חייב להחזיר קרקע לבעלים אלא שהבעלים צריכין להחזיר ללוקח הדמים שנתן בעד הקרקע א"כ הוא הדין והוא הענין בעצמו בנדון דידן אע"פ שמכר החמץ במכירה גמורה וגמר ומקני מ"מ כיון שלא נתיאש ממנו ובטוח הוא בלבי שהנכרי יחזור לו החמץ ודאי הוא קודם לכל אדם ואין רשות לשום אדם לקנות החמץ מן הנכרי ואף אם קנה צריך להחזי' לבעלי' כמו גבי סקריקון ונראה דבנ"ד יותר סמכא דעתיה דבעלים מלגבי סקריקון. חדא דהתם מיראת המיתה הוא נותן לו את השדה ואע"פ שאין בוטח עליו שיחזיר לו הקרקע עכ"פ הוא מוכרח ליתן לו אבל הכא מי הכריחו למכור לנכרי בדבר מועט וכי לא היה יכול למכור החמץ קודם הפסח בשער הזול אם לא מפני שהוא בטוח בנכרי שיחזיר לו החמץ אחר הפסח בלי שום היזק. ועוד דהתם אעפ"י שלא היה מתיאש מן הקרקע לגמרי מ"מ היה יודע בודאי שלא יחזיר לו הקרקע אם לא ברצוי כסף שהרי הנכרי אנס הוא ורוצה הורגו משא"כ בנ"ד דמסתמא כשהוא מוכר מוכר לנכרי אוהב ומכירו ונאמן בעיניו שיחזיר לו. הלכך אין כאן יאוש לגמרי ובלי ספק שזה הלוקח חמץ של חבירו אחר הפסח מיד נכרי שצריך להחזירו לבעלים ונראה לומר דבנ"ד דגם הדמים שנתן הלוקח בעד החמץ פשוט בעיני שאין צריך להחזיר לו אם נתן הלוקח להנכרי יותר מהראוי דהא דקי"ל גבי הלוקח מסקריקון שצריך להחזיר ללוקח מעותיו כבר כתבו התוספות והרא"ש והמרדכי פ' הכונס שנותן לו עד כדי דמיו מידי דהוי ארועה שהיה לו לקדם ברועים ומקלות עד כדי דמיו משום כושרא דחיותא והתם גבי רועים הוא דתקינו הכי כדי להציל הבעלים מן ההיזק ולהבריח ארי מנכסיהם וכן גבי סקריקון תקנו להחזיר ללוקח מעותיו כדי להציל השדה מיד הנכרי דשמא אח"כ לא יתן הסקריקון לפדותו משא"כ בנדון דידן שלא נתכוון לטובת הבעלים כלל אלא לטובת עצמו ודרך רמאות ותקנתא לרמאי לא עבדינן ואין להקשות ממה שכתב