משאת בנימין צב

דם דידיה יפלוט ג"כ ציר שבלע וכמו שכתב הרא"ש פרק גיד הנשה והמרדכי פר' כל הבשר והתוספות פרק כיצד צולין ופשוט. הוא דברי הק' בנימין אחרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל: מ שאלה תרנגולת שנשברה גפה רחוק מן הגיף וחזר ונתקשר השבר אבל לא נתקשר יפה שבר לשבר ואין רואין שום ריעותא בעור ובשר שעל השבר ונשחטה התרנגולת ונמלחה ונתבשלה עם הגף השבור אם יש לאסור התרנגולת בשביל הגף השבור היכא דאין ששים בתרנגולת נגד הגף אם לאו: תשובה אין לנו ראיה ברורה לא מן התלמוד ולא מן הפוסקים לאסור גף השבור רק היכא דידעינן בבירור שנשבר הגף ואין עור ובשר חופין את רובו שאז אוסרין האבר השבור: כדתנן בהדיא במתניתין ובברייתא בפרק בהמה המקשה אבל היכא דנשבר וחזר ונתקשר ולא ידעינן אם יצא רובו אם לאו אין לנו ראיה לאסור ואדרבה יש להביא ראיה מדברי הטור בסימן צ"ה ושאר פוסקים דהיכא שנשבר העצם וחזר ונתקשר ואין ידוע אם יצא רובו אם לאו דכשרה דכיון שנקשר בידוע שלא יצא רובו וכן משמע קצת מספר תורת חטאת כלל פ"ז סעיף ח' דכשאין רואין שום ריעותא בעור ובשר ברגלי הבהמה או העוף אין להטריף מדינא אלא מנהגא בעלמא הוא ומשמע דוקא ברגלים במקום שעושה אותה טרפה אבל גף התרנגולת אפשר דאפי' מנהגא ליכא ואע"ג דמלשון קצת הפוסקים משמע דאין להקל רק כשחזר ונתקשר יפה שבר אל שבר אבל אם לא נתקשר יפה יש להחמיר נראה דהיינו דוקא ברגל במקום שעושה אותה טרפה דאיסור דאורייתא הוא ונכון להחמיר בספיקא דאוריי' אבל באגפי העוף דאין איסורו אלא מדרבנן משום אבר ובשר המדולדלין כמו שפרש"י התם במתניתין דנשבר העצם דאינו אלא משום אבר ובשר המדולדלין ובאבר המדולדל אמרינן בגמרא בהדיא דאין בהם אלא מצות פרישה בלבד הלכך כיון שאינו אלא איסור דרבנן אין ראוי להחמיר: אמנם מהרי"ק ז"ל כתב בהדיא בשורש ל"ח דאפילו באגפי העוף יש להחמיר אם לא חזר ונתקשר יפה ודבריו הביאו לפסק הלפה הרב ב"י והרב רמ"א ז"ל ומ"מ נראה דיש לנהוג ולהחמיר לכתחילה כדברי מהרי"ק ולהשליך הגף עצמו קודם הבישול והמליחה אבל בדעבד אם נמלחה התרנגולת או נתבשלה עם. הגף השבור ואין רואין שום ריעותא בעור ובשר אין לאסור התרנגול' בשביל נתינת טעם הגף הנשבר כל זה נראה לי להלכה ולא למעשה מאחר דלא מצינו בדברי קמאי בהדיא שהקילו בזה אך לעת הצורך כגון לכבוד שבת או בהפסד מרובה וכה"ג אין להחמיר דברי הקטן בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל. מא ולענין אם נשבר או נשמט הנף סמוך לגוף ולא הושחר פי המכה ולא ידעינן אי מחיים או לאחר שחיטה נשבר או נשחט דאיכא ספק ספקא ספק מחיים ספק לאחר שחיטה ואת"ל מחיים שמא לא נקבה הריאה. נראה דיש להתיר מכח ספק ספקא בין בנשבר בין בנשמט דכלל גדול הוא בתורה דכל היכא דאיכא ספק ספקא שרינן אפילו באיסור דאורייתא כדמוכח בכמה דוכתי בתלמוד ובפוסקים וכן כתב בעל איסור והיתר הארוך כלל נ' דיש להתיר מכח ספק ספקא בין בנשבר בין בנשמט: ודלא כהרב ב"י בטור י"ד בש"ע סימן נ"ג דאוסר בכה"ג והרב רמ"א ז"ל הוסיף עוד להחמיר דאפילו היכא דאיכא לתלות בזריקה לא תלינן לומר ע"י זריקה נעשה כמו שכתב כל זה בספר תורת חטאת כלל פ"ז סעיף י"ד וכל זה נראה שטעות גמור הוא בידם שהם העמידו דבריהם אתשובת מהרי"ק שורש ל"ה ומדבריו למדו להחמי' בכה"ג כמבואר בדברי הרב ב"י ובדברי הרב רמ"א ז"ל ולי נראה שלא יתכן כלל לדקדק כן מדברי מהרי"ק ז"ל חדא מפני שהפוסקים כמעט כולם מכשירין אפי' בודאי שנשבר הגף מחיים סמוך ממש לגוף ולא חיישינן לנקיבת הריאה וא"כ איך יתכן לומר שמהרי"ק ז"ל הפליג להחמיר כל כך אפי' בספק אם נשבר מחיים ועוד הרי מהרי"ק ז"ל עצמו כתב בשורש ל"ח דאפי' בודאי נשבר מחיים כשר ואין לחוש לנקיבת הריאה אלא שבסוף דבריו כתב וסיים דיש להחמיר היכא דנשבר הגף מחיים משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור וא"כ