משאת בנימין פג

מישראל דהיינו שישראל מכר הבהמות לנכרי וממתין לו המעות עד זמן איזה שני' ובתוך זמן זה חולק הישראל עם הנכרי הולדות שנולדו משעת המכירה עד פרעון המעות וכל האחריות הם על הנכרי לבדו ואפי"ה לא חשיב יד נכרי באמצע. וכ"ש אחריות בעלמא דלאו כלום הוא אבל דבריו אינם נכונים כלל כי איך יעלה על הדעת לומר שנכרי המקבל צאן ברזל מישראל דכל הבהמות וחצי הולדות הן שלו ולא יחשב יד נכרי באמצע לפטור מן הבכורה הלא אין הישראל יכול לסלוקי בזוזי וגם הבהמות הם ברשותו של נכרי ודרשינן בבכורות כי לי כל בכור בישראל ולא באחרים. ועוד דרשינן כל מקנך תזכר שתהא מכל וכל רשות ישראל שלא תהא יד נכרי באמצע כלל כמו שכתבו התוספות פרק איזהו נשך ועוד דקי"ל כרב הונא דאמר אפילו אין לו עמו שותפות אלא באוזן האם או בעובר פטור ועוד דהא אפילו גבי ארנונא דיכול הישראל לסלוקי בזוזי וגם הבהמות הן ברשות ישראל ואפי"ה כל מה דעדיין לא סילק אותו ישראל חשיב יד נכרי באמצע ופטור וכל שכן נכרי המקבל צאן ברזל שהבהמה הן תחת רשותו והם שלו והישראל לא יכול לסלוקי בזוזי והראיה שהביא הרב ז"ל ממתניתין דהמקבל צאן ברזל מן הנכרי פטור מן הבכורה ומדפטר מבכורה ש"מ דאחריות דהמקבל צאן ברזל לאו כלום הוא והנכרי הנותן הוא עיקר ולפיכך הוא פטור מן הבכורה ומזה למד הרב ג"כ להיכא שהמקבל הוא נכרי והנותן הוא ישראל דאמרינן ג"כ אחריות דנכרי לאו כלום הוא והנותן הישראל הוא עיקר וחייב בבכורה. ורחמנא ליצלן מהאי דעתא דהא המקבל צאן ברזל כל הבהמו' והולדו' הן של המקבל ואם פחתו פחתו לו והנותן אין לו שום חלק בבהמות גופייהו ואינו עומד כלל באחריו' רק שהשכר הוא ביניהם בולדות הנולדים ואיך יתכן לומר שהנותן הוא עיקר גם הסוגיא דבכורו' ואיזהו נשך מוכח בהדיא דהמקבל הוא ודאי עיקר שהרי אביי ורבא הוכרחו ליתן טעם אמתניתין דבכורות שהנותן הוא נכרי למה יחשב יד הנותן יד נכרי באמצע לאביי משום דגם הנותן יש עליו קצת אחריות ולרבא משום דהנותן תפוס הולדות אי לא יהיב ליה המקבל זוזי אבל המקבל משמע דפשיטא הוא דהוא עיקר בדבר ומה שהמקבל נכסי צאן ברזל מן הנכרי פטור מבכורה הוא מטעם דגם הנכרי הנותן יש לו קצת שייכות בגווייהו לאביי כדאית ליה ולרבא כדאית ליה ומאחר דיש לו קצת שייכות בגווייהו חשיב יד נכרי באמצע כמו שכתבתי למעלה דבכל דהו חשיב יד נכרי באמצע כיון דמתחילה היו הבהמות של נכרי כל מה דלא אסתלק הנכרי מכל וכל חשיב יד נכרי באמצע ולהכי כשהנותן הוא נכרי פוטר מן הבכורה ולפי זה כשהנותן הוא ישראל והמקבל הוא נכרי כ"ש וכ"ש הוא דפטור מן הבכורה ודי בזה לביטול דעת מהרי"ו ז"ל להיכא שהמקבל צאן ברזל מישראל הוא נכרי. ומ"מ הדין דין אמת במה שפסק מהרי"ו ז"ל בישראל שנתן הפרה לנכרי לטפל בה לא בתורת צאן ברזל אלא באחריות בעלמא דגניבה ומיתה והנכרי אין לו שום חלק לא בבהמה ולא בולדות אלא שהישראל נותן לו שכר טיפול במעות כה"ג ודאי לא חשיב יד נכרי באמצע וחייבת בבכורה דאחריות לאו כלום הוא ולא מטעמא שכתב מהרי"ו ז"ל, אלא מטעם דאמרינן בפרק קמא דפסחים אמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא כיון דאלו מיגנבי ואלו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדלכון דמי ומסיק התם דבין למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי ובין למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי אחריות לאו כלום הוא והכא גבי חמץ היינו טעמא משום דכתב רחמנא לא ימצא הרי לך בהדיא דדוקא גבי חמץ משום דכתיב לא ימצא חשי' אחריות כשלו אבל בעלמא אחריות לאו כלום הוא ולפיכך ישראל שמסר בהמה לנכרי על אחריותו דנכרי לאו כלום הוא וחייבת בבכורו' ומ"מ באחריות דנ"ד אכתי איכא לספוקי משום דהא דאמרי' בפ"ק דפסחים דאחריות בעלמא לאו כלום הוא היינו דוקא כה"ג דבני חילא שהחמץ הוא של בני חילא ומעולם לא הי' החמץ של ישראל הנפקד וכה"ג ודאי אחריות לאו כלום הוא אבל בנ"ד שהבהמה מתחילה היתה של נכרי ועדיין לא נפקא מרשותיה והוא עומד באחריות עד דממטי לה ליד הישראל אפשר לומר דאחריות כה"ג חשיב יד נכרי באמצע וכמו שכתבנו למעלה דכל היכא שהבהמה היתה של נכרי בכל דהו שלא נסתלק הנכרי לגמרי חשיב יד