משאת בנימין עה

מב"ה הישנה או למכור אותן למי שירצו ואם יש חילוק בזה בין ב"ה שר כפרים לב"ה של כרכים ובתי כנסיות שבזמנינו בארצות הללו אי יש להן דין בית הכנסת של כפרים או דין ביהכ"נ של כרכים: תשובה כל שעושין ע"פ שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר דבר פשוט דיכולין למוכרו ולהפקיע קדושתו ולא מבעיא עצים ואבנים שסתרו אלא אפילו ביהכ"נ גמור בבנינו רשאין למוכרו והלוקח ישתמש בביהכ"נ מאי דבעי ואפי' תשמיש של גנאי ובזיון גם הדמים מותר להורידן מקדושתן לעשות בהן מה שירצו וכדאמרי' בפרק בני העיר אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שיכרא שפיר דמי. ופירש"י למשתי ביה שיכרא לקנות בדמים ולעשות שכר לשתות ולפירוש זה הסכימו רוב המחברים והכי נקטינן להלכה ודבר פשוט הוא דלפירש"י לאו דוקא לקנות בדמים ולעשותן שכר אלא דגם בית הכנסת ביד הלוקח פקעה קדושתו והלוקח ישתמש בה תשמיש של חול ואפילו למשתי ביה שיכרא שהוא תשמיש של גנאי ולא כדעת קצת מחברים שפירשו הא דאמר רבא אפילו למשתי ביה שיכרא לא קאי אלא אבית הכנסת ביד הלוקח אבל הדמים בקדושתן הן עומדין להעלות בדמיהן לקדושה חמורה וכהאי ששנינו בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו ביהכ"נ ביהכ"נ לוקחין תיבה וכו' גם לא כדעת הרמב"ם ורבינו ירוחם דסברי מה שהדמים יוצאין לחולין היינו דוקא לאחר שקנה ממקצת הדמים קדושה חמורה והמותר יוצא לחולין אלא כל הדמים יוצאין לחולין ואין עליהן קדושה כלל כפירש"י ורוב מהמחברים גם לא כדברי הראב"ד ז"ל שכתב דלא שרינן תשמיש של גנאי אלא בחורבניה ועל פי שבעה טובי העיר ובמעמד אנשי העיר וכההיא תילא דבי כנישתא דרבינא אבל בבניינו לא ואפי' שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר לא מהני דאנן לא קי"ל כוותיה משום דיחידאה הוא וכל המחברי' ס"ל דעל פי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר רשאי הלוקח להשתמש אפילו תשמיש של גנאי ואפי' כשהבית הכנסת בבניינו ודע שהרב ב"י בסימן קנ"ג הביא דברי המרדכי וראבי"ה דהאי במעמד אנשי העיר לא בעינן שכל אנשי העיר יתרצו בפי' אלא כל שמכרו שבעה טובי העיר בפרהסיא ולא בצנעה ואנשי העיר לא מיחו בידם מסתמא ודאי נתרצו כולם מדלא מיחו. וכל זה לא מיירי אלא כשמכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר כאשר בארנו אבל אם מכרו ז' טובי העיר בלא אנשי העיר כגון שמכרו בצנעה או שמיחו אנשי העיר אע"פ שמכירתן מכירה אפי"ה הדמים נתפסין בקדושתן וצריך להעלותן לקדושה חמורה וכדתנן בני העיר שמכרו ביהכ"נ לוקחין מהן תיבה וכו' גם הלוקח ביהכ"נ בלא דעת אנשי העיר אע"ג דמותר להשתמש בה תשמיש של חול מ"מ תשמיש של גנאי ובזיון אסור הני ד' דברים השנוין במשנה שהן בית המרחץ ובורסקי ובית הטבילה ובית הכסא הרי לך שאפי' ביהכ"נ גמור בבניינו יש לו מכר ופקעה קדושת ביהכ"נ ביד הלוקח לתשמיש של חול רק שיש חילוק לענין תשמיש של גנאי ובזיון בין מכרו ז' טובי העיר באנשי העיר למכרו אותה שלא מדעת אנשי העיר וכ"ש בעצים ואבנים שסתרו שיש להן מכר על הדרך שביארנו: ואשר בא בשאלה אי שרי להקהל לבנות בית דירה להדיוט לצורך החזן מאותן עצים ואבנים שסתרו מביהכ"נ לכאורה נראה דלענין זה אין היתר כלל ולא מבעיא כשעושין שבעה טובי העיר בלא דעת אנשי העיר דאסור שהרי אין כח בידם להפקיע קדושת ביהכ"נ רק על ידי הדמים שנתפסין במקומן להעלותן לקדושה חמורה והכא ליכא למימר הכי שאין כאן לא דמים ולא שום דבר לחול קדושת עצים ואבנים עליו ובמאי תפקע קדושתה אלא אפי' כשמכרו שבעה טובי העיר באנשי העיר דיש כח בידן להפקיע קדושת ביהכ"נ בכדי וכדרבא דאמר אפי' למשתי ביה שיכרא וכפירוש הנכון שהסכימו עליו הפוסקים דהאי למשתי ביה שיכרא בין לענין ביהכ"נ עצמו ובין לענין הדמים דזה וזה יוצא לחולין בחנם ולא בעי שום דבר שתחול עליו הקדושה אפי"ה בנדון דידן אין להתיר ולא דמי כלל לההיא דרבא דשאני לגבי מכירה כמו שכתב הר"ן ז"ל שמה שאמר רבא אפי' למשתי ביה שיכרא לא הטעם שיש כח ביד שבעה טובי העיר