משאת בנימין עד

מ"מ כיון דבשעה שהוא תופס לחבירו באותה שעה עדיין לא חב לאחרים הוא אלא אח"כ כשילך ויתפוש שנית ומאחר דבשעה שתופס לחבירו לא פסוקא מלתא אי חב לאחרים הוא אי לאו דשמא לא יחזור ויתפוס מאי דעביד עביד אבל כשתופס בפעם אחת כשיעור חובו וחוב חבירו דבשעה שהוא תופס לחבירו ודאי חב לאחרים לא קני חבירו והכי מוכח מדברי המרדכי דכתב ונפקא מינה מפירוש ר"ת אם אדם חייב לב' בני אדם או לג' והאחד יתפוס משל המחויב ויתן לחבירו מה שתופס אם ירצה דמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה והוא יחזיר על הב"ח עוד ויתבע את שלו עכ"ל ומדכתב ונ"מ בתופס לצורך חבירו מתחילה ואח"כ לצורך עצמו ולא כתב נ"מ שאם תפס בפעם א' לצורך עצמו ולצורך אחרים שמע מיניה דכשתפס בפעם א' לא קני חבירו וכמו שכתבתי ובדקדוק שדקדק הרב ב"י מלשון הטור שכתב סי' ק"ה אע"פ שלא תה לצורך עצמו מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ומשמע ליה דטפי עדיף כשתפס גם לצורך עצמו וכו' דקדק זה לאו אמת הוא מעולם לא עלה על דעת הטור כפירושו והכי פירושו לא מבעיא כשהתופס תופס לצורך עצמו ולא לצורך ב"ח דודאי קני דר"י לא קאמר אלא התופס לב"ח אבל התופס לעצמו פשיטא דקני ואע"ג דחב לאחרים אלא אפילו הוא תופס לב"ח ולא לצורך עצמו כה"ג שהלוה חייב גם להתופס קנה הב"ח ואע"ג שחב לאחרים מטעם מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זאת היא כוונת הטור כפשוטו ולא ככוונת ב"י ז"ל עוד נוכל לפרש כוונת העור דטפי עדיף התופס לצורך עצמו ולצורך חבירו מהתופס לצורך חבירו ולא לצורך עצמו אבל לא כאשר הבין הרב ב"י ז"ל והעיקר הוא דאמרינן בפ"ק דב"מ אמר רמי בר חמי זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ודייק ממתניתין ממשנה יתירה כדאיתא התם ורבא פליג עליה התם ואמר לעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קני חבירו והכא היינו טעמא מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה פירש"י והכי במתניתין דשנים אוחזין היינו טעמ' דהגבהה שלו מועיל גם לחברי' דמגו דזכי לנפשיה בהגבהה זו וכו' אבל המגביה מציאה לחבירו דלא זכי לנפשיה כלום לא אמרינן מנו דאי בעי זכי לנפשיה וכו' ולפי זה כוונת הטיר לומר דאנן קי"ל כרמי בר חמא ולא כרבא ולפיכך לא מבעיא במתניתין דשנים אוחזין דכל אחר זכה החצי טלית לנפשיה זכי נמי לחבריה' ואפי' רבא מודה בזה אלא אפי' היכא דלא זכי לנפשיה כלים כגון ב"ח שתפם לצירך חבירו קני חבירו מטעם דאי בעי זכי לנפשיה וכרמי בר חמא ואית ליה המגביה מציאה לחבירו קני חבירו כך נ"ל לפרש דעת הטיר ודלא כהרב ב"י ז"ל. ותמיהני מהרב ב"י ז"ל שאם היה כוונת הטור כדבריו היה לו לכתוב הדין בפירוש כי דין מחודש הוא שלא נזכר לא בתלמוד ולא בפוסקים ואדרבא משמעות התלמוד והפוסקים אפכא מכוונתו כאשר כתבתי וסוף דבר ראובן זה שתפס המנה חמשים לצורך חובו וחמשים לצירך חוב חבירו לא קני רק הנ' שתפם לצורך עצמו ולא החמשים לצורך חבירו ואפשר שגם הרב ב"י ז"ל לא כתב דבר זה להלכה אלא דרך משא ומתן בעלמא וראיה שהרי לא הזכיר דין זה בש"ע וגם הרב רמ"א ז"ל לא הביאו בהג"ה אמנם הרב מהר"ר מרדכי יפה נר"ו העתיק דין זה בספרו מתוך ספר ב"י אבל אין ראיה ממנו כי כן דרכו של חכם זה תמיד בספרו שהוא מעתיק כל מה שנמצא בדברי האחרונים יהיה מה שיהיה ואינו נותן לב אם דבר ראוי הוא להעלות על הספר לפי ההלכה אם לאו וכההוא ציידא דאשכח רברבי ושקיל זוטרא ושקיל וכבר היו לי דברים עם הרב הנ"ל בדין זה פה אל פה ולא מצאתי בפיו מענה נכונה רק כמתנצל ואני הנראה הלענ"ד כתבתי דברי הקטן בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל אחר שכתבתי זה זיכנו השם לספר התרומות שחיבר רבינו שמואל בר יצחק שנדפס מקרוב ומצאתי בו כדברי וז"ל בש"ע ס"ז סימן ב' והיכא דתפוס לב"ח במקום שחב לאחרים אך היה הלוה חייב כמו כן לזה התופס ומניח עצמו ותופס לצורך חבירו כו' אלמא משמע דאי תפס לעצמו ולחבירו לא קני חבירו וק"ל לג שאלה בני העיר שסתרו ב"ה ישן ובנו במקומו ב"ה חדש אי שרי לבנות בית דירה להדיוט מעצים ואבנים שסתרו מב"ה