משאת בנימין נ

בסי' ל"ה ואע"ג דאנן קי"ל כדעת האוסרין היינו דוקא לגבי בת יומו ממש אבל כיסוי שאינו בת יומו דנהגינן לאסור כמו ב"י אינו אלא חומרא בעלמא ומנהג אשכנז בלבד דכל המחברים לא פסקו כן ולא נהגו כן מעולם ומאחר שאינו אלא מנהג בעלמא דחומרא יתירא די לנו למנהגינו לאסור לגבי איסור ממש ולא לגבי נ"ט בר נ"ט ולא דמי לכף שאינו ב"י שתחבו בקדירה ב"י דנהגינן להחמיר ולאסור הכף שאינו ב"י דהתם נמי לאו דינא הוא רק מנהג וחומרא בעלמא משום שהכף נוגע בגוף המאכל שבקדירה משא"כ בכיסוי. יט ולענין כיסוי של חלב שאינו ב"י או אפי' ב"י ששמהו על קדירה שבישלו בה בשר והיא מסולקת מן האש ועדיין רותחת שהיד סולדת בה נראה דאם הקדירה כל כך רותחת שהיד סולדת מן הזיעה שלה יש לאסור הכל אבל אם אין היד סולדת מן הזיעה שלה אעפ"י שעדיין היד סולדת בתבשיל שבה אין בכך כלום ואפי' אם הזיע עולה מהכיסוי וכה"ג כתב מהרא"י בפסקיו סימן ק"ג גבי שתי קדירות זו למעלה מזו אחת של בשר ואחת של חלב ואעפ"י שיש קצת לחלק בכיסוי שמונח ממש על הקדירה ונוגעת בה בקדירה ולא דמי לשתי קדירות זו למעלה מזו דמשמע התם דאיכא הרחקה בין קדירה לקדירה מ"מ לא נראה לי לחלק בהכי דלאו בנגיעה ולאו בהרחקה תליא מילתא אלא בזיעה שאם הזיעה רותחת שהיד סולדת בה אפי' אינה נוגעת מקבלת טעמא מן הזיעה ואם אין היד סולדת בה אין טעם לאסור בשביל הנגיעה דכל שאינו היד סולדת אינן אוסרות אפי' נוגעת בגוף האיסור אמנם נראה מתוך דברי מהרא"י בסי' הנזכר שאם הכיסוי רותחת בפני עצמה שיש לאסור אפי' אין בזיעה כדי שהיד סולדת ואעפ"כ נראה שאם אין הכיסוי ב"י ואין בזיעה כדי שהיד סולדת בה אין לאסור הקדירה והתבשיל שבה אפי' אם הכיסוי רותח בפני עצמה אבל הכיסוי עצמו אסור בכה"ג: כ ולענין אם עירו מים רותחים מכלי בשר נקי ב"י על כלי חלב יראה כדעת באו"ה ולא כבעל תורת החטאת כלל נ"ח שמפקפק וחושש להחמיר דהא נ"ט בר נ"ט ועדיין היתר הוא ובדיעבד לכ"ע שרי וראייה מדגים שנתבשלו דבדיעבד מותר לאכול בכותח לכ"ע וכן כתב בעל תורת החטאת עצמו התם דבדיעבד נוהגין להתיר ודוחק הוא לחלק ולומר דוקא המאכל מתירין בדיעבד אבל הכלי אפי' בדיעבד אסור דלא מצינו חילוק אלא גבי ירקות שבשלו בקדירה של בשר ותחבו בו כף חולבת או איפכא ואחד מן הכלים הוא בן יומו והשני אינו בן יומו דאז נוהגין לאסור הכלי שאינו בן יומו ולהתיר הירקות והתם יש טעם קצת לחלק בין הירקות ובין הכלי דהירקות מעולם לא קבלו טעם רק מאותי כלי שהוא בן יומו ואותו כלי שאינו ב"י לאו כלום הוא דנ"ט לפגם הוא ולכך שרו הירקות וסברא זו כתב הרב ב"י בטור י"ד סי' צ"ד בשם תוספות והר"ש והרשב"א אבל הכלי שאינו ב"י אסור משום דבפעם ראשונה קבל טעם ממש מבשר או מהחלב והשתא קבל טעם שני מהכלי ב"י הרי פעם אחד קבל טעם בשר ממש ואח"כ קבל טעם חלב ממש ולכך נוהגין לאסור הכלי אבל אם עירו רותחין מכלי בשר ב"י על כלי חלב מאיזה טעם נאסור הכלי טפי מהמאכל ואדרבה נראה דאי מתירין נ"ט בר נ"ט בחלב ממש ק"ו שנתיר בכלי חלב וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין עוד נראה אם הניחו כלים של בשר ושל חלב בכלי שמדיחין בו ושניהם מלוכלכין ועירו עליהם מים רותחין מכלי ראשון ב"י מקונח ונקי שגם בזה אין לאסור הכלים משום שהמים שעירו עליהם הם נ"ט בר נ"ט ואי משום כלים המלוכלבים הרי כתוב באו"ה שאין כח בעירוי להבליע האיסור מכלי אל כלי ודברים של טעם הן ויש לסמוך עליו אפילו שלא בשעת הדחק ולפי זה אם עירו מים רותחין מכלי בשר המלוכלך על כלי בשר וחלב ושניהם מלוכלכים שאז אין לאסור רק כלי חלב לחוד ולא כלי בשר ויש מי שחושש להחמיר כששניהם מלוכלכים משום דיש לחוש שמא הלכלוך של בשר בא על כלי של חלב וכן איפכא מאחר ששני הכלים נוגעים זה בזה וכשמערין הרותחין על הכלים הטיפה האסורה שעל הכלי אוסרת כל הכלי מכח העירוי דבכלים לא שייך לא קליפה ולא ששים ולאו מילתא היא דכולי האי לא חיישינן שהרי הרב רמ"א ז"ל עצמו כתב בהג"ה שו"ע טור י"ד סי' צ"ה שאם עירו מים