משאת בנימין מו

כפירש"י ואע"ג דהשליח מעיד על הסבלונות וקי"ל דשליח נעשה עד מ"מ אינו אלא אחר וקי"ל עד אחד בקדושין לאו כלום הוא ואפי' מאן דמחמיר בעד אחד היינו דווקא עד אחד בקדושין אבל עד אחד בסבלונות מודה דלאו כלום הוא וכן כתב מהרי"ק בשורש כ"ח וקע"א ועוד דעד אחד בהכחשה אפילו בקדושין כו"ע מודים דלאו כלום הוא כמו שכתב בטור א"ה ובב"י סימן מ"ב וכן הסכימו האחרונים וכאן האשה מכחשת את השליח הלכך לאו כלום הוא לכו"ע ולפר"ת נמי דלא בעי עדים על הסבלונות ואפילו אי פי' בהדיא לשם סבלונות נמי חיישינן כמו שכתבו הפוסקים בשמו מ"מ צריך שיהיו מודים האיש והאשה על סבלונות דאי לאו הכי למה נאסר האשה הרי ליכא עדים כלל ומאי הוכחה איכא שנתקדשה כבר דאטו כל מי שישדך לו אשה יהא נאמן לומר שלחתי לה סבלונות ולאסור האשה בדיבור בעלמא אפילו במקום שהיה מכחשת אותו וכי עדיף שלוח סבלונות מטענת קדושין גמורין דאמרינן בפרק ג' דקדושין האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו הרי לך דאפי' בקדושין גמורין אינו נאמן עליה ואיך יהיה נאמן בשלוח סבלונות ועוד דאם אתה מאמינו בשילוח הסבלונות א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו אלא ודאי לית דין צריך בשש שיהא שום חשש לפר"ח בשלוח הסבלונות בלא עדים רק כששניהם מודים בסבלונות דאז הסבלונות מוכיחין על קדושין כיון שהוא באתרא דמקדשי והמ"ס אפי' אם שניהן עומדין וצווחין שלא נתקדשו לא מהני דכיון דמודו בסבלונו הוה כאלו הודו נמי בקדושין וכן כתב נמי בתרומת הדשן סימן מ' דלא חיישינן אפילו לפר"ח רק כששניהם מודים על הסבלונות אבל כשאין מודים על הסבלונות גם ליכא עדים ודאי נאמנים לומר שלא נתקדשו וכל זה אינו אלא לדעת הר"ן ובעל הטורים שכתבו דלפר"ח אפי' שניהם מודים שלא נתקדשו אינן נאמנים עד דאיכא עדים שלא נתקדשה כבר אבל לרבינו אלפס ז"ל דכתב כגון שלא ידענו אי קדיש אי לא קדיש משמע בהדיא דוקא היכא שאין האיש בפנינו לשאול אי קדיש אי לא קדיש דאז חיישינן לפר"ח אבל כששניהם מודים שלא נתקדשה אפי' אי איכא עדים על הסבלונות פשיטא הוא דלא חיישינן וכן כתב מהרי"ק בשורש כ"ח וק"ו לדברי המרדכי שפי' אליביה דר"ח דלעולם לא חיישינן אם לא שאמר קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למ"ה ואם כן בנ"ד לא מבעי' לדברי המרדכי והרי"ף אליבי' דר"ח דלא חיישינן דהרי הוא מודה שלא קידש אלא אפי' לדברי הר"ן ובעל הטורים אליביה דר"ח דבעי עדים שיעידו שלא נתקדשו מ"מ ה"מ היכא דאיכא עדים על הסבלונות או שניהם מודים על הסבלונות אבל היכא שהאשה מכחשת ואומרת שלא קבלה הסבלונות וגם לא הניחה לקבל פשיט' הוא דנאמנים לומר שלא נתקדשו והא דמשמע מתוך תרומת הדשן דאעפ"י שלא קבלה הסבלונו' כיון ששלח הוא הסבלונות מגלה לנו שכבר קדשה וחיישינן מ"מ משמע התם דצריך מיהא קבלה כל דהוא כגון שהניחה לקבל קטנה אחת דאעפ"י שאינה ראויה להיות שליח והוי כאלו לא קבלה כלום מיהו הא חזינן דהניחה לקבלם ואים הוכחה כיון דניחא לה בקבלת קטנה אבל היכא דליכא קבלה כלל כגון בנ"ד ודאי ליכא הוכחה כלל ואין כאן בית מיחוש אפילו לר"ח ועוד איכא טעמא אחרינא להתירא בנ"ד דאפי' אי נתן הסבלונות ליד האשה וקבלה האשה אפילו בפני עדים מ"מ אין כאן בית מיחוש לא לפירש"י ולא לפר"ח דמאחר שאמר השליח בשעת נתינת הסבלונות ליד האשה שלזמן החתונה יהיו הקדושין הרי הודה השליח שעדיין לא נתקדשה לא קודם הסבלונות ולא באלו הסבלונות ואדעתא דהכי קבלה האשה הסבלונות הרי אזלא חששא דר"ח וחששא דרש"י דהודאות שליח כהודאות המשלח דמי ואין להקשות מה יועיל הודאת השליח הרי אפי' אם שניהם מודים שלא קדשה אינו מועיל לפי' הר"ן ובעל הטורים כמו שכתבנו למעלה די"ל ה"מ היכא דשלח הסבלונות סתם ואח"כ עומד וצווח שלא היו קדושין אבל קודם הסבלונות ודאי נאמן כמו שכתב הרב ר' מאיר פדואה בתשובה בסי' כ"ח ועוד יש כמה צדדים להתיר בנדון דידן אם באנו לדקדק בקנס שקבל הבחור והיה חפץ הוא וקרוביו להצריכה גט מצד השליח ולא טען שקדשה כבר או בסבלונות הללו וכה"ג כתב הרשב"א והר"ן ומהרי"ק ועוד יש טעמים אחרים בעיקר עדות השליח אלא שאין רצוני להזכיר