משאת בנימין מב

נפש של נותן הנדוניא. ואסמכוה אמדרש דותם לריק כחכם כמו שכתב בתשובת הרא"ש בריש כלל נ"ד ולא שייך עגמת נפש אלא לנותן הנדוניא לבתו אלא לקרובותיו והכי איתא במדרש אבד בתו אבד מעותיו אבל כאן לא שייך עגמת נפש לאחר מיתה היכא שהמת עצמו הוא הנותן ועוד אפי' אי הוה שייך עגמת נפש לאחר מיתה מ"מ היכא שהאשה בעצמה הכניסה הנדוניא דין הוא שהבעל יורשה משום דמאן לימא לן דדעת האשה קרוב לגבי יורשי' יותר מלגבי בעל דאפשר דדעת האשה קרובה לגבי בעל נעוריה יותר: וד כתב מר דמהר"ם רב גובריה והלכה כמותו בכ"מ כו' כבר כתבתי מאחר דתלמידיו הרא"ש והמרדכי ובעל האגודה לא חשו לדבריו בדין הזה וגם ר"ת וחכמי דורו בעלי התקנה היה ספק בידם וק"ו אנן יתמי דיתמי: ומה שהביא מר דברי מהרמא"י וסיים בסוף דבריו אך גלה לנו שני דעות ולא הכריע כדי שכל מי שיתפוס אין מוציאין מידו וכו' עד אבל היכא דאין שום אחד מוחזק נ"ל פשוט שנותנין לנותני הנדוניא דברים הללו תמוהין הן כי מאחר שהניח מר והסכים שלא הכריע מהרמא"י לא כדברי זה ולא כדברי זה וגם כל הני רבותא דלעיל ג"כ נסתפקו א"כ היאך פשוט ליה למר כולי האי שיחזרו לנותן אם לא שנא' מאי דמספק' להו לכל הני רבוותא פשיט ליה למר ועוד הרי דברי מר סותרין זה את זה דאם פשיטא שחוזרין הנכסים לנותן א"כ היאך נאמר שאם תפס היורש זכה ואין מוציאין אותו דלא מסתברא כלל לומר היכא דבריר לן הלכתא כחד תנא שיתפוס בעל דין ויאמר אנא קים לי כאידך תנא דא"כ אין לדבר סוף דבכולה תלמודא ובפסקי הגאונים היכא דאיכא פלוגתא ואיפסקא הילכתא כחד מינייהו לא יועיל הלכתא רק במקום שלא יתפוס אידך אבל אי תפס לא מפקינן מיניה וזהו דבר שאי אפשר ואין הדעת סובל ובהדיא אמרי' בפרק חזקת הבתים הלכתא כרבה בארעא והלכתא כרב יוסף בזוזי ופי' רשב"ם משום דמספקא ליה הלכתא כמאן פסק בארעא כרבה היכא דקיימא ארעא תיקום ובזוזי פסיק כרב יוסף והיכא דקיימא זוזי לוקמיה ולא יוציא שום דבר מספק דהמע"ה ע"כ משמע משום דמספקא כן הילכתא כמאן הוא דאמרינן היכא דקיימא תיקום אבל אי הוה בריר לן הילכתא לא אמרינן היכא דקיימא ליקום אלא הוה מוציאין מיד המוחזק וכן כתב נמי בטור חו"מ סי' כ"ה ובהגהות ש"ע והנה הגיעני כתבים רבים מחכמי הדור יצ"ו בענין זה ודעת כולם להחזיר ליורשיה ולא לנותן רק מעכ"ת לבדו הסכים עמי שיותר יש סברא להחזיר לנותן מליורש והאלוף מהר"ר משה י"ץ מק"ק שידלוף בן הרב המובהק והחסיד מהר"ר מענדל ז"ל כתב אלי ג"כ כדבר זה והעתיק לי מספר דרכי משה שחבר מהרמא"י ז"ל וז"ל ונראה לדקד' מדברי ר"ת שהתקנה היתה להחזיר הנדוניא לנותניה ולא ליורשיה וכן הוא בהדיא בתשובת מיימוני השייכים להלכות אישות שכן עשה מהר"ם הלכה למעשה וכן משמע מדברי המרדכי ריש אעפ"י וכן נראה לעיל סוף סימן נ"ג מדברי הגאון שהביא הטור אבל כתב בתשובת מימונית סימן ל"ה וכו' דמנהג הקהילות להחזיר ליורשיה ולא לנותן וכתב שזה מנהג פשוט לפסוק כך עכ"ל ספר דרכי משה ומשמע לי מזה שדעת הרב מהרמא"י שיחזור לנותן רק שלא רצה לעשות מעשה נגד מנהג הקהילות והניח הדבר במחלוקת סוף דבר מאחר שכל הני רבוותא מימי ר"ת ואיל' עד עכשיו לא הכריעו גם אנן לא נכריע מכח סברא והוכחה דנפשין כל אימת דליכא ראיה ברורה ובהדיא כתב טור חו"מ בסימן כ"ה בשם אביו הרא"ש דהיכא שנחלקו שני גדולים אם יודע להכריע כדברי האחד בראיות ברורות ונכוחות הרשות בידו ומשמע דוקא בראיות ברורות אבל לא בסברות בעלמא הלכך המחלוקת הישנה כדקאי קאי ולא בריר לן הילכתא כמאן ואי תפס חד מינייהו אין מוציאין מידו ואם הממון ביד אחרים יחלוקו ובכן רוב ברכות ושלום ינוחו על ראש האדון תפארת ישראל כנפש אוהבו מחותנו בנימין אהרן ב"ר אברהם ז"ל טז בחור אחד שמו אבנר בר אהרן היה משודך להבתולה רחל בת יצחק הלוי מעיר אוסטי"א ויהי יום בא הבחור לעיר אוסטי"א לראות וליראות פני הכלה כדרך כל הארץ וקודם שהלך לבית הכלה ותעבור המנחה