משאת בנימין מ

ואדרבא מסתברא יותר ליתן לנותן מליורש כאשר כתבתי בראשונה והראיה שהביא מר דין עני שהוגבו וכו' מותר השבוי לשבוי וכו' תמיה נפלאה בעיני כי לא קרב דין זה אל אל זה כל הלילה וכל היום דהתם מיד כשיגיע הממון הנגבה ליד הגבאי זכה בהן העני והשבוי דיד גבאי כיד העני דמי כדאמרינן אמר רב יוסף אנן יד עניי אנן ואפילו בכל אדם נמי קי"ל זכין לאדם שלא בפניו ואם אמר זכה בה לפלוני זכה בהן אפילי שלא בפניו ואין הנותן יכול לחזור בו וזה פשוט במס' גיטין ובכל מקום בתלמוד ולפיכך כיון שהעני והשבוי הוא חי זכה בהן וליכא אומדנא כלל מש"כ בנ''ד ונלאתי להאריך יותר אך לבי אומר לי שדברי אלה קבועין במסמרו' ויתד הוא ולא תמוט ובפרט מאחר שהעביר מר על דברי בעיונו הטוב והרחב ולא מצא בו כדי מה להשיב עליהן מעכשיו אני יודע שדנתי דין אמת לאמיתו ובכן כסא דמר יגדל למעלה כנפש נבזה בעיניו נמאס. דברי הקטן בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל וזה שהשיב לי הגאון מחותני מהר"ר משה איש חי אב"ד דק"ק פרעמסלה: יד שלום וישע רב וכו' ר"ג ור"מ מהר"ר בנימין וכו' ואומר אף כי דברי מר אמרותיו צרופה כולה יפה כמנופה ביפה אחוה גם דעתי החזק הוא הרפה תחילת דברי מר הוכיח שדין זה עומד במחלוקת ומאחר שעומד במחלוקת יפה פסק מר דחולקין וטעמו ונימוקו דמר עמו והילכתא כוותך כי ירדת לעומקא דדינא וצללת במים אדירים והעלת ספירים דברים בהירי' נהירים וצהירים אך בעיקרא דדינא ששוויה מר כממון המוטל בספק ובמחלוקת אומר אני שאין כאן ספק כלל רק שנותנין לנותני הנדוניא מהדא דכתב מהרי"ו בסימן ס"ד דעיקר התקנה דוקא מאב או אחרים שנותנים הנדוניא ולא מאלמן ואלמנה שנתנו הנדוניא וטעמיה דודאי לא תקנו הקהילות אלא מטעם ותם לריק כחכם ואותו טעם לא שייך אלא היכא שאבי החתן או אבי הכלה או שאר קרובים נותנים הנדוניא דבכולהו שייך למימר ותם לריק ואיכא אומדנא דדעתם קצת אבל היכא דאחרים לא נתנו הנדוניא אלא הם עצמם נתנו הנדוניא לא שייך האי טעמא ותם לריק ואנן בתר טעמא ניזל שהרי כתובת בנין דיכרין אותה תקנה נמצא כתוב וחתום ורשום בכתב אמת בתלמוד ערוך וצדיקים יסודי עולם יסדו ואפ"ה בטלו אותה הגאונים רב מתתיה גאון ורב חנינא בר יודא מטעם דאזלי בתר טעמא ואין הטעם אלא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ועכשיו נהגו יותר ויותר וכן כתב בעל העיטור ז"ל ומה אם באו לעקור תקנת הקדמונים מחמת שלא שייך טעם התקנה בזמן הזה ק"ו אס מסופק בידינו אופן התקנה שנאמר שכמעט שלא שייך טעם התקנה שלא תקנו אותה באופן זה כמו בנ"ד שאם נאמר שנותנים ליורשיה א"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש למה נעקר ירושה דאורייתא שהבעל יורש את אשתו ונתנו ליורשיה ועוד אם כשנותני הנדוניא לא יורשים רק יורשיה אע"ג דבדידהו יותר שייך אפ"ה אמרינן דיורשיה קודמין ק"ו אם אין כאן נותני הנדוניא הוה לן למימר דיורשיה קודמין אנן קיל"ן כפיסקא דמהר"יו וכאשר פסק גם מהרמא"י ז"ל בא"ה ס"ס קי"ח כ"ש הכא ועוד דמהר"ם רב גובריה והלכה כמותו בכל מקום בפרט בענין זה שעשה מעשה ומהרי"ל כתב בתשובה שיש לילך אחר תשובת דמעשה רב ק"ו הכא דעבד מהר"ם עובדא כמו שכתב בתשובת מיימוני וז"ל ומנהג הקהילות אם מתה תוך שנתיים מחזירין ליורשיה ומורי אמר שמחזירין למי שנתן וכן עשה מעשה כו' הרי עבד עובדא ומעשה רב וגם מהרי"ל נראה מדבריו בסימן ס"א שפסק כמותו ולדידי זהו דין פשוט ופשוט הוא ומה שכתב מהרמא"י ב' דעות וכתב דעת הקהילות לא דק במוקדם ומאוחר ולא היה כוונתו להורות כדעת האחרון דא"כ הל"ל וכן עיקר או וכן ראוי להורות כדרכו אך גלה לנו שני דעות ולא הכריע באופן שכל מי שיתפוס אין מפקינן דנוכל למימר קים לי כהאי כמו שכתב הר"ר שמואל מבובערג דיכול לומר קים לי כהאי הביאו המרדכי בפרק נערה ומהר"י קול"ן בסימן צ"א אבל היכא דאין אחד מוחזק נראה לי פשוט דנותנין לנותני הנדוניא ובזה יושקט מר בשאנן כזית רענן. כעתירת אוהבך נאמן דורש שלומך וטובתך כל הימים מחותנך משה בן הק' ר' אברהם ז"ל: