משאת בנימין לט

דברי החולק עליו משום דס"ל כדעת ר"מ ז"ל וסעד וראיה עוד לדברי מהרב ר"י קאר"ו ז"ל שהביא בטור א"ה סימן קי"ח תשובת מיימוני מסימן כ"ו ולא מסי' ל"ה ולדבריך היה לו להביא מסימן ל"ה משני טעמים חדא כי שם הוא עיקר הדין כאשר כתב מעכ"ת ועוד כי משם מוכח דהלכה כתקנת הקהילות כאשר כתב מר אלא ודאי דעת הרב ב"י היה כדעתי שבסימן ל"ה ליכא מחלוקת כלל בזה ודי בזה כי בזה נפלו בטלו כל דברי מכ"ת וכל הראיות שהביא מר הן מסייעות לדברי וכל זה שכתבתי אינו אלא לרוחא דמלתא דאפי' אם היה כדברי מר שגדולי הקהילות העידו שיחזרו ליורשיה וחולקין על דברי ר"מ ז"ל אכתי איכא פלוגתא דרבוותא ובשביל הוכחה קטנה שמוכח לפי דברי מר כדעת גדולי הקהילות ליכא להחליט הדין הלא בכתבי הראשון כתבתי שהדעת נוטה להחזיר לנותן ואעפ"י כן לא החלטתי הדין דכי בשביל שאנו מדמין מלתא למלתא אנו עושין מעשה במקום שגדולים חילקים הלא תראה בתרומת הדשן סימן ש"ץ שהביא פלוגתא דר"ח כהן וראבי"ה וכתב שם שר"י וא"ז ס"ל כר"ח כהן ועם כל זה כתב לבסוף מאחר דפלוגתא דרבוותא היא אין מוציאין הממון מיד המוחזק אלמא אפי' במקום שר"י וא"ו ס"ל כר"ח כהן ועם כל זה לא בטלו דברי ראבי"ה כיון שיש לו גם כן ראיות מתלמוד וק"ו בנדון דידן שלא לבטל דברי הר"מ ז"ל וכ"ש לפי דעתי שדברי הר"ם הן עיקר ובכל מקום כתבו הבתראים עליו שכל דבריו הם דברי קבלה על כן אין ראוי לבטל דבריו. עוד כתב מר וז"ל ובר מן דין כיון שברוב התנאים נוהגין לכתוב ומחמת העידור והקטט יהיה הכל כתקנת קהילות שו"ם וכו' עד דכל המשיא אדעתא דמנהגא משיא ע"כ דבריך. ובאמת יש לתמוה הרבה על דברים אלו שיצאו מפי גברא רבא כוותיה דמר כי מה מועיל הק"ס של הבעל והאשה שיחזרו הנכסים להיורש וכי יש כח בידם להפקיע וכו' הנותן ולהפסידו בק"ס שלהם ומה לי לנותן במה שהבעל והאשה מתקשרין לעמוד על תקנת קהילות שו"ם לכן אני אומר בתחילה ממעכ"ת לא זה הדרך ולא זה הטעם אלא מה שכותבין בשטר התנאים שיעמוד בתקנות קהילות שו"ם הוא בשביל הבעל שיחזור גם בשנה השניה חצי הנדוניא כתקנת קהילות שו"ם שלא בכל מקום קבלו עליהם התקנות שלהם וכמו שכתוב בתשובת מיימוני הנזכרת וז"ל והקהילות הוסיפו בתקנתם אף בשנה שניה וההיא לא ברירא לן כולי האי ע"כ וכן כתב עוד כי בני ווירצ"ברג לא רצו לקבל עליהם אותה תקנה ולכך נהגו לכתוב בשטר התנאים שיעמוד כתקנת קהילות שו"ם לומר שהבעל מתקשר לקבל עליו תקנת קהילות שו"ם להחזיר חצי הנדוניא בשנה שניה: עוד כתב מ"כ הפלוגתא דרבינו חיים כהן וראבי"ה והוכיח מר דע"כ לא פליגי אלא כל זמן שעדיין לא הגיע הממון ליד האשה אבל אם הגיע הממון לידה ואח"כ מתה האשה זכתה באותו ממון היא ויורשיה אליבא דכו"ע ע"כ דבריך ומאן לימא לן דהאי דקדוק אמת הוא דלמא אפי' כשהגיע הממון ליד האשה נמי פליגי ומעשה שהיה כך היה והכי מסתברא דמאן דפטר את הנודר כשמתה היתומה קודם שהגיע לידה הוא הדין אף אם הגיע לידה קודם שמתה צריכין יורשיה להחזיר שהרי קי"ל הנודר לעני מתנה מרובה צריך לקיים דבריו ואעפ"י דלא גבה כגבה דמי וכמו שכתב הרשב"א בתשובה והרב ב"י הביאו בטור י"ד סימן רנ"ג ובזה אפילו רבינו חיים כהן מידה ולא פטר רבינו חיים כהן הנודר ליתומה אלא משום אומדנא כמ"ש המרדכי בריש פרק אעפ"י ואנן נמי הכי קי"ל דאפי' זכתה בהן האשה בחייה צריכין להחזיר כל זמן שלא נשאת כמו שכתב מורי מהרמא"י ז"ל בטור י"ד וחו"מ סימן רנ"ג ואפילו את"ל כדבריך שכשבא הממון ליד האשה ד"ה מודו שזכו היורשין מ"מ ליכא למילף מזה לנדון דידן כלל כאשר כתבתי בתשובה הראשונה ותמיהני מאוד ממר שהרי בהדיא כתבתי כבר כל זה דהתם כיון שהגיע הממון ליד האשה זכתה בהן האשה וליכא אומדנא ולכך זכו ג"כ היורשים אבל בנדון דידן שהממון לאו של אשה הוא שכבר הגיע ליד הבעל ומן הדין הבעל יורש את אשתו וליכא שום זכות וחזקה בממון זה מן הדין לא לאשה ולא ליורש ולא לנותן אלא מתקנות ר"ת ותקנות הקהילות הוא שמצריכין לבעל שיחזור ובזה אין אני רואה שום זכות ליורש יותר מלנותן ואדרבא