משאת בנימין כט

והתניא ביברין של חיה ועופות אין צדין מהן ביום טוב ואין נותנין וכו' ומשני עופות אעופות לא קשיא הא בביבר מקורה הא בביבר שאינו מקורה חיה אחיה נמי לא קשיא הא בביבר גדול הא בביבר קטן הרי לך בהדיא דלא שרי צידת חיה ועופות ביו"ט בביבר שאינו מקורה ובביבר גדול משום דצידה דידהו מדאוריי' בשבת גזרו יו"ט אטו בשבת אבל ביבר מקורה וביבר קטן דאפי' בשבת אינו אלא מדרבנן לא גזרו עליה ביו"ט ועוד נראה דאפי' חיה ועוף המורדין אי אין בהן משום צידה דאוריי' מותר לצודן ביו"ט אפי' לכתחילה כגון העופות בביבר מקורה ואפי' הוא גדול מאוד והחיות בביבר קטן דהיינו היכא דמטא בחד שחייה אי נמי דנפלי טולא דכותלי להדדי זהו בביבר קטן ודוקא דלי' ליה עוקצי עוקצי כרב אשי דריש פרק אין צדין ופשוט הוא ונראה דכל מה שהקילו חכמים בצידת יו"ט היינו דוקא באווזין ותרנגולין העומדי' לאכילה ומשום שמחת יו"ט אבל העומדים לגדל בצים דמוקצין הן אסורין גם בי"ט ופשוט הוא: דברי הקטן בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל ט לפי שראיתי תועה רוח מפקפק ומלעיג על דברי רבותינו זכרונם לברכה ראיתי להשיג על דבריו ולקיים דברי רז"ל שכל דבריהם אמת וצדק ועיקר תמיהתו הוא על מה שדוחין ר"ה בשביל ירקא ומתיא ובשביל ערבה ובזה דוחין כל המועדות ואוכלין חמץ בפסח ודבר זה לא מן התורה ולא מנביאים ולא מכתובים ואף גם לא מסברא דמאי סברא איכא בזה שנאמר בשביל ירקא ומתיא נדחה כל המועדים זאת היא שאלתו הנפסדת והחוטאת: ואני אומר דודאי לא קרא בדברי רז"ל מעולם ואם קרא לא שנה ואם שנה לא שלש ואם שלש לא פירשו לו היטב ובודאי מן השמים עכבוהו מלהבין הדבר על נכון כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו וע"ד הבא ליטמא פותחין לו וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת ובלי ספק שכל האומר דבר זה אינו אלא טועה וחלילה למתלי בוקי סריקי בוותיקי נוחי נפש כי מעולם לא עלתה על דעתם לומר שבשביל ירקא ומתיא וערבה נדחה ר"ה אלא זהו עיקר דעת חז"ל אלו היה חדשה של לבנה כ"ט יום ב' שעות היינו עושים כל השנים בשוה שנ"ד יום לכל שנה פשוטה מלבד המעוברת ואז היו החדשים לעולם אחד מלא ואחד חסר גם חשוון וכסליו אחד חסר ואחד מלא ועכשיו בשביל תשצ"ג חלקים של כל חודש וחדש יתקבצו לכל שנה ח' שעות תתע"ו חלקים ולכך צריכין אנחנו להוסיף יום אחד לפעמים בשנה ומאחר שאי אפשר להשוות השנים בלתי שנוסיף יום אחד לפעמים לפיכך עמדו חז"ל והתקינו להוסיף אותו יום בעת אשר יגיע לנו איזה תועלת דהיינו כשחל מולד תשרי באד"ו משום מתיא וירקא וערבה. ואעפ"י שזה יגרום לפעמים לחסר יום אחד בשנה ולעשות שנה שנ"ג ימים והמשל כגון בשנת שנ"ד שמולד תשרי הוא ז' י"ט כ"ח וצריכין אנו לדחות ר"ה עד יום ב' כי ביום ז' אי אפשר לקובעו משום מולד זקן וביום א' ג"כ אי אפשר בשביל אד"ו ועל כן הוא נדחה עד יום ב' וכשתחשוב המולד של שנת שנ"ה תמצא שיהי' המולד ה' ג' תתק"ד ויוקבע ביום הולדו וא"כ בין ר"ה שנ"ד לר"ה שנ"ה לא יהיה רק ג' ימים וע"כ יהיה שנת שנ"ד שנה חסירה ודבר זה באה לנו בשביל אד"ו כי אלו היינו קובעין באד"ו א"כ היה ר"ה של שנ"ד נקבע ביום א' והיה בין ר"ה לר"ה ד' ימים והיה השנה כסדרה אבל עכשיו בשביל אד"ו נדח' ר"ה מיום א' ליום ב' ואין בין ר"ה לר"ה אלא ג' ימים וא"כ אד"ו הוא הגורם לחסר השנה לאו קושיא היא כשם שיום אחד בשנה לא יזיק לענין הוספה כך לא יזיק לענין החסרון ומ"מ נחזור לענין הראשון לומ' שאין כוונת חז"ל שבשביל ערבה וירקא ומתיא מוסיפין השנה ודוחין ר"ה אבל אי לאו האי טעמא לא היינו דוחין ר"ה והיו כל השנים שוין שנ"ד יום לשנה שזה אי אפשר בשביל ח' תתע"ו המתקבצין מן תשצ"ג חלקים ובודאי בלאו האי טעמא נמי היינו דוחין ר"ה ומוסיפין יום א' בשביל ח' תתע"ו הנשארים כאשר בארנו למעלה ומה שאמרו רז"ל משום ערבה וירקא ומתיא הוא טעם למה שמוסיפין אותו יום א' דווקא כשחל המולד באד"ו ולא בעת שצריך להוסיף כפי החשבון ועל זה אמרו חז"ל הטעם דירקא ומתיא וערבה שיותר טוב להוסיף