משאת בנימין כה

וכו' אעפ"י שקנו מידו לאו כלום וכו' הרי לך שמחילה בטעות אינה כלום אעפ"י שעשה מעשה וע"י הדיין ועוד דאמרינן בפרק חזקת הבתים רב ענן הוה שקיל בידקא בארעא וכו' א"ל והא אחיל דהא סייע בגודא בהדאי א"ל מחילה בטעות היא וכו' אלמא שכינו של רב ענן אע"ג שהיה מסייעו עם רב ענן והעמיד מחיצה אפי' הכי כיון דבטעות הוה לא הוה מחילה וה"ה בנדון דידן נמי אע"ג דהטילו גורל בטעות הוה ולאו כלום הוא ומה שטוענין כת ראובן שאם ימתינו על איזה בעלי בתים שאינן בעיר יהיה הרוב עמהן נ"ל דאין טענתם טענה. דא"כ לעולם לא יוכלו לברר ראשים עד שיהיו כל בעלי בתים בעיר וזה לא יתכן דא"כ יהרס מצב הקהילה ברוב פעמים אם ימתינו והרבה חשו חכמים לפסידא דרבים לענין שיהיו הקהל מוחזקין נתבעין ולא תובעין וגם מיצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו. ועוד דמעשים בכל יום בכל הקהילות שאינם ממתינין על מי שאינו בעיר ועוד שהרי הן עצמן ידעו שלא היו בעיר באותו פעם ואעפ"כ עמדו למנין על הרוב ומדידעו ושתקו ועמדו למנין ש"מ מחלו ואדעתא דהכא עמדו למנין וא"כ יצא לנו הדין שאותן בוררין שהובררו ע"פ כת שמעון שהן הרוב הגמור הן ע"י צירוף קרובים הן ע"י רחוקין לבדן הם יבררו הראשים והגבאין ויעריכו השומא כדרך הנהוג בקהילה מידי שנה בשנה ואותו בורר שהמרה את פי האב"ד אע"ג שלבסוף נמצא שהדין עמו מ"מ לאיסורא נתכוון וראוי לעונש וקנס דהוי כמי שמתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דצריך כפרה וסליחה. כדאמרינן בפ' עשרה יוחסין ופוק חזי בעובדא דרב חייא בר אשי התם שאירע לו בכיוצא בזה והיה מצטער כל ימיו וכו' ואע"פ שיש קצת לחלק ולומר דלא נתכוין לאיסורא מפני שהיה יודע בדין דמנהג מבטל ההלכה רחמנא לבא בעי אם לעקל אם לעקלקלות ועל זה וכיוצא בזה אמרו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואפשר לומר דלאו כולי עלמא דיני גמירי ומי הגיד לו הדין וההלכה ועוד הרי אמרו חז"ל לא תסור מכ הדברים ימין ושמאל אפילו אמרו לך על ימין שהוא שמאל וכו' וא"כ עבר אלאו דלא תסור וראוי לעונש משום מגדר מילתא אח"כ מצאתי בתשובת הרא"ש כלל צ"ח סי' ב' והטור ח''מ הביאו בסי' קע"ו וז"ל הגורל אינו קונה כ"א לברר החלוקות אבל אם החזיקה בו אחת מהן בחלקה אז נתקיים החלוקה כדתנן בפ' חזקת בד"א במחזיק אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זה חזקה אף עפ"י שלא היו עדים בשעת הטלת הגורל כיון שהם מודים החלוקה קיימת עכ"ל הנלע"ד כתבתי דברי הקטן בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל ח ועל השאלה השנית ששאל מר בענין צידות התרנגולים שבבית בשבת או ביו"ט. יראה דיש לחלק בין שבת ליו"ט בדיני צידה כי בשבת איסורו מדאורייתא וביו"ט אינו אלא מדרבנן כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק אלף מהלכות י"ט והאשיר"י בפרק אין צדין גם הר"ן הסכים לדעתם ובתחילה אבאר דין צידה בשבת ואח"כ דין צידה ביו"ט. בהג"ה מיימוני' פרק י' מהלכות שבת כתב דמתני' בפרק שמונה שרצים דקתני חיה ועוף שברשותו הצדן פטור דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור היינו דוקא בהנהו דעבידי לרבויי והן בבית גדול כל כך שאם לא גדלו בין בני אדם היו צריכין מצודה ומשמע דאי לא עבידי לרבויי כגון אווזין ותרנגולים שבבית או אפילו עבידי לרבויי והן בבית קטן שאף אם לא גדלו בין בני אדם לא היו צריכין מצודה שאז אין בהם משום צידה ומותר לכתחילה לצודן בשבת. עוד כתב באותה הג"ה דאפשר לפרש מתניתין דקתני הצדן פטור דפטור ומותר הוא ואיידי דבעי למיתני החובל בהן חייב קתני הצדן פטור דומיא דהמכבה את הנר דפטור ומותר הוא ואיידי דקתני כחס על הנר חייב קתני המכבה פטור ואפי' הכי ראוי להחמיר עכ"ל ומשמע לפי זה שמן הדין אפי' בעבידי לרבויי והן בבית הגדול אפי' הכי מותר לכתחילה מדמוקי מתניתין בעבידי לרבויי והן בבית גדול וקתני הצדן פטור והאי פטור פטור ומותר הוא אלא שסיים לבסוף דראוי להחמיר והנה הרב ב"י הביא בחיבורו הגדול בטור או"ח סי' שי"ו הג"ה מיימונית הזאת בלתי שום חולק עליה כאלו היתה מוסכמת לכ"ע ולפיכך פסק בפסק ש"ע ממש כדברי הג"ה הזאת