משאת בנימין רלו

זה לחומרא יתירה והביא ראיה מן הירושלמי ואע"ג דלא די דליכא סייעתא מזה הירושלמי אלא אדרבה איכא תיובתא לדבריו כמו שכתבו כל זה הנך רבוותא דלעיל מ"מ לא ראוי לחלוק על דבריו מאחר דרב מובהק הוא וכבר הורה זקן ועכ"ז כתבו הנך רבוותא הבו דלא לוסיף עליה ואף אנן נימא דדוקא בנדון של הרשב"א ז"ל שבת אחותו היתה ומסתמא קרובה דעתו לגבה ועוד דחיבה יתירה נודעת לכל אדם מתוך מעשיו והוכחא מילתא טובא דאי לאו חיבה יתירה לא הוה מוותר כל כך משלו להאכילה על שלחנו כמה שנים מפתו תאכל ומכוסו תשתה בחיי בעלה ולאחר מותו ולפיכך כל כה"ג מעשיו מוכיחין טובא שחפץ בה ובאהבתה ישגא מאוד וראוי להחמיר כל כה"ג משא"כ בנ"ד דליכא שום חשש בעולם לא קדושין גמורין ולא מעשיו מוכיחין שחפץ בה ולא שום אהבה וגייסות בעולם אי משום שהיה רגיל בחיי אחיו בעסק הלימוד או לאכול סעודת מרעים עם אחיו ועם האורחים וכי יעלה על לב בעולם שבשביל זה הוא נתן עיניו באשתו זה פשוט הוא לכל שכל זה לא עשה אלא בשביל אהבת הלימוד וגעגועי אחיו כי מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד גם הוא לא לבדו היה לו קביעות הלימוד אצל אחיו אלא גם אביהם ז"ל עמהם וחלילה לן להרהר אחר לומדי התורה כזה ובכיוצא בזה כל כמה דלא חזינן שהיה לו שום עסק עם אשת אחיו ואפילו סיפור דברים בעלמא לא חזינן ואי משום שהיו מאכילין אותו עם יבמתו בקערה א' בעת חליו גם זה לאו כלום הוא דמאי ה"ל למיעבד אטו בדידיה תליא מילתא הלא אחרים האכילוהו וכל חולה הוא טרוד בחליו וצערו ואין לו פנאי ולב לדעת ולהשגיח אם הוא אוכל לבדו אי אם אחר אוכל עמו וכ"ש שרחוק הוא מן השכל שבשעת חליו הרהר על מעשה אישות גם לא האכילה משלו ולא חזינן בכך לא שום חיבה בעולם ולא שום מעשה המוכח על הגייסות וק"ו כפי ששמעתי שהיבם היה כועס על המשרתת בשביל זה ואמר בפירוש שאין רצונו לאכול עמה כי מאוסה היא עליו הילכך ליכא כאן שום גייסות ולא שום מעשים מוכיחין ואי משום שאחר שעמדו מחוליים היו סמוכין על שלחן האם הזקנה ואכלו ביחד כל ני בית מקערה אחד והיבם והיבמה עמהם גם זה לאו כלום הוא וכאין ואפס ותוהו נחשב דאין כאן קירוב דעת כלל חדא דבימים מועטים כמו שמנה ימים לא מסתברא כלל דיחשב לגייסות אם לא שהיה נוהג כך ימים רבים כעין עובדא דהרשב"א ז"ל שהיה נוהג כמה שנים בחיי אחיו ולאחר מותו וסברא נכונה היא שהרי לפעמים אדם נתארח אצל ב"ה א' איזה ימים וכי נאמר בשביל זה שיש לו גייסות עם אשת בעל הבית ועוד דלא חמירא האי מילתא מהא דתניא לא יאכל, הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה וה"ה נמי בענין אשתו נדה וכתב הטור סימן קצ"ה ודוקא בימים הראשונים שהיה להם שלחנות קטנים כל אחד לבד על שלחנו אבל האידנא שרגילין רבים לאכול על שלחן אחד מותר ובלבד שיעשו שום היכר כגון שיפריש לו מפה לבד או יתן שום דבר בינתיים להיכר כגון קנקן או ככר וכיוצא בו אלמא אפי' גבי איסור חמור דנדה שהיא בכרת ובכמה דברים החמירו חז"ל על אשתו נדה המביאים לידי קירוב הדעת כמ"ש הטור בסימן הנזכר ואפילו הכי התירו לאכול על שלחן אחד על ידי הפסק כל דהוא כגון מפה או ככר או קנקן וכיוצא בזה דבהפסק מעט ליכא חיבה וקירוב הדעת והוא הדין נמי לענין בשר בחלב שהוא איסורא דאורייתא קי"ל ב' אכסנאין המכירין זה את זה שאסורין לאכול על שלחן אחד זה בשר וזה חלב ואפ"ה בהפסק מפה וכיוצא בזה שרי כמ"ש הטור בסימן פ"ח ואפילו לכתחילה נמי שרי וק"ו בענין יבם ויבמה דיועיל הפסק מעט דבהיתר אכלו יחד ואפילו לכתחילה שרינן להו לאכול יחד ואיך נאמר דאפי' בדיעבד חיישינן לגייסות במקום שיש הפסק דאין לך הפסק גדול מזה שכל בני הבית אוכלין עם היבם והיבמה ואף על פי שיש לגמגם בזה שהרי גבי אשתו נדה רבים הם המחמירים שלא לאכול מקערה א' אפילו עם בני הבית מכלי מקום נראה דמדינה אין לאסור ולא נמצא איסור זה ברור בשום דוכתא אך המחמירין יפה הם עושים באיסור חמור שהוא איסור כרת אבל בדיעבד גבי חלוץ וחלוצה שאיסור דירה שלהן אפילו בדגייסי אינו מבורר כל כך לא מסתבר כלל שיהא זה חשוב לגייסות ולאסור עליהן