משאת בנימין רלד

לכל יוצאי יריכו וכן האחין רוצים לחלק עם החולץ בחצי הנכסים שוה בשוה אם אין האב קיים והחולץ טוען שכבר תקנו הקהילות שיחלוק החולץ עם היבמה בנכסי המת ואין דאב ולא לאחין שום זכות באותן חצי הנכסים הדין עם מי: תשובה יראה שכל מה שלקח החולץ מכתובת היבמה לית דין ולית דיינא שיהיה שום זכות בזה לאב או לאחין כי הקהלות לא תקנו לפחות ולחסור מכתובתה אלא בשביל החולץ ולא בשביל האב והאחין כדבעינן למימר לקמן אמנם מה שמותר בנכסים על הכתובה נראה שהדין עם האב והאחין כדתנן פרק החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מן האחין לנחלה ואם יש שם נכסים של אב ומה שתקנו הקהילות לחלוק היבם והיבמה, לאו למימרא שהחלוקה הזאת תפקיע זכות האב והאחין אלא להפקיע זכות היבמה שתחלק בחצי הנכסים ואפילו היכא שחצי הנכסים אינן מגיעין לכדי כתובתה ואחר החלוקה יעמוד היבם בדידיה מה שלקח מכתובת היבמה והאב והאחין יעמדו בדידהו במה שיש מותר על הכתובה דאין כח ביד חכמים להפקיע זכות האב והאחין בשביל טובת היבם והיבמה ומה איכפת להאב ולאחין בתקנת היבם והיבמה שהרי עיקר מה שתקנו הקהלות לחלוק הנכסים הוא בשביל ב' טעמים כדמשמע במרדכי ובשאר מחברים הא' שמא יתן עיניו בממון ולכך ירצה ליבם כדי לזכות בנכסי המת וכדתנן הכונס את יבמתו זכה בכל הנכסים ואנן קי"ל דמצות יבום אינו אלא היכא דמכוון לשם מצוה אבל היכא כשמכוון לשם ממון או לשם נוי לאו מצוה היא אדרבא פוגע הוא באיסור ערוה ולכך חשו רבנן ותקנו הקהלות לחלוק הנכסים עם היבמה לאחר חליצה כדי שיתרצה לחלוץ ולא ליבם עוד טעם שני דלפעמים שהוא רוצה ליבם והיא אינו רוצה להתיבם אלא לחלוץ ומתוך כך תתעגן ויש לחוש שלא תצא לתרבות רעה לכך עמדו הקהלות ותקנו לחלוק הממון עם היבם כדי שיחפוץ בחליצה ושני טעמים הללו תמצא ג"כ בתרומת הדשן סימן ר"ך ובפסקיו סי' רס"ב הרי לך בהדיא שלא תקנו הקהלות שיחלוקו הנכסים אלא בשביל שלא יפגעו באיסור ערוה שלא תתעגן היבמה וא"כ מאי איכפית להו לאב ולאחין בתקנת היבם והיבמה ועוד אני אומר מאחר שתקלת הקהלות לא ברירן לן שהרי אפי' בימי מהר"ר לא היו יודעים התקנה על בוריה וק"ו בדור הזה רבי לא שנה רבי חייא מנא ליה ומהרא"י בפסקיו סי' רס"ב כתב בהדיא דאין אנו בקיאין כלל בתקנות הקהילות אלא הא ידעינן שיחלקו כל הממון אחר החליצה ומאחר שהתקנה אינה ברורה אין כח באותה תקנה לבטל דין התלמוד ובדין התלמוד פשוט שאין להחולץ שום זכות במקום האב ולא שום זכות יתר על שאר האחין ומלשון ת"ה סי' ר"ך שכתב וז"ל שאחר שיחלוצו לה היבמין שיחלוקו הנכסים חצי לה וחצי ליבמין משמע שהחולץ ושאר אחין שוין בחלוקה וכן משמע בפסקיו סי' רס"ג שכתב וז"ל ומה שרוצה האב לתפוס מה שבידו משום דהאב קודם לכל יוצאי יריכיו לית מששא בטענותיו כיון דאין כאן מותר על כתובה ומשמע הא איכא מותר על כתובתה הדין עם האב עוד מסיק שם עוד נסתפקת אם שאר האחין חולקין עם גדול האחין במה שיטול אחר החליצה או אם גדול האחין נוטל כל הנכסים אפי' אם הם מרובים יותר על כתובתה וכו' עד ה"ה בדורותינו שהינהגו חכמי הדורות להרחיק ביבו' מטעם חשש דררא דערוה מכל משא ומתן זה משמע בהדיא שאעפ"י שהיה חפץ ביבום רק שמוכרח הוא לחלוץ מכח גזירת דרבנן מ"מ סוף כיון שהחלוץ אין לו זכות יתר על שאר אחין ואפי' בדורותינו ובעלי השלחן ערוך סתמו דבריהם ולא הראו פנים לא לכאן ולא לכאן ואני את אשר בלבבי כתבתי. קיא וששאלת אשה אחת ששמה מלכה בחירק תחת המם אם לכתוב חסר בלא יו"ד כאשר הוא בתורה פעמים הא' הוא אשת נחור והב' היא בנות צלפחד או לכתוב מלא יו"ד כדי להפריש בין שם מלכה בחירק ובין שם הנשים שקורין מלכה בפתח תחת המם והארכת בזה להוכיח שיש דכתוב מלא כדי שיהא ניכר התוך הגט שם המתגרשת מאחר שהעולם נוהגין לכתוב מלא ביו"ד ודמית זה רשם ירחמיאל ולשם הילל: