משאת בנימין רל

שאמר סתם מת או נהרג לא דייקינן אבתריה למילתא אחריתי ולא חיישינן לשום דבר אלא תלינן דידע בודאי שנהרג באיזה ענין ומאורע וכה"ג כתב בפסקים וכתבים סימן קס"א וז"ל א"כ כיון שאמר אותו ערי"ן בפה מלא שהוא הרוג לא דייקינן אבתריה היאך ידע שהוא הרוג אלא אמרינן שמע בבירור מהורגיו או מאותו שהיה עם הורגיו שנהרג והכי נמי מוכח בתשובת הרמב"ם שהבאתי למעלה בנכרית אחת שהעידה שנהרג יהודי שהיה עושה מלאכתינו בעכו והתירו את אשתו ע"פ עדות זה ולא מצינו שהיו בודקין את הנכרית כיצד היא יודעת אם ראתה או אם שמעה וכל הספיקות שבנ"ד איכא לספוקי ג"כ בנדון ההוא ואפילו הכא התירו את האשה מטעם שהנכרית לא היתה לפנינו למשאל אותה ובכה"ג קי"ל כת"ק דאין צריך דרישה וחקירה עוד מוכח גם כן בתשובת מיימונית השייכים לספר נשים בסימן ז' שכתב בשם מוהר"ם דלא אמרינן דלמא למירמא אימתא קא עביד אלא אם כן מוכח מדבריו ומסיק שם ה"ה לשאר אמתלאות כגון להתפארות או למצא חן קמתכוין לא חיישינן דלא תלינן להחמיר בכל הני אלא א"כ מוכח מתוך דברי העד וכל גדולי האחרונים הביאו תשובה זו לפסק הלכה ואומר אני דבר זה מוכרח הוא דאי לא תימא הכי תקשי לן כל הני עובדי דסוף יבמות מאן איכא בי חיואי ומאן איכא בי חסא ווי לפרשה זריזא דפומבדיתא וכהנה רבים איך התירו חכמים את נשותיהם ולא חששו להתפארות או לשאר אמתלאות או לבדדמי אלא ודאי לא חיישינן לשום אמתלא בעולם אם לא שמוכח קצת מדברי הנכרי וכיוצא בזה כתב ר"י קארו ז"ל בתשובה בדיני נכרי מל"ת וז"ל ועתה אקדים ואומר דאם היינו חוששים ומסופקים בכל עדות אשה בכל החששו' והספיקות האלה לא היה היתר לשום אשה עגונה אחד מיני אלף אלא כל שיראה מפשט דברי העדות להתיר שרינן ליה ולא נמשכן נפשינו לבדות דברים מלבנו לחשוש ולומר שמא כוונת זה היה כך וכך כדי להחמיר ולאסור כמו שעשה מהר"ר דוד כהן ז"ל בההוא עובדא דמשה סוסי וכו' וסוף דבריו דאין להחמיר בנשים עגונות בחששות וספיקות וכיוצא בזה והביא ראיה מתשובת הרא"ש ומכמה גדולים המחברים עכ"ל מכל הני נראה שכל נכרי או ישראל שאמר מת פלוני או נהרג סתמא אם הוא לפנינו שואלין אותו כיצד אתה יודע ואם אינו בפנינו שאי אפשר לשואלו סומכין על עדותו ולא חיישינן לשום אמתלא בעולם שמא כך או כך היה ובנ"ד נמי כיון שהנכרי וואליך אינו לפנינו לשאול אותו סומכין על עדותו והנשים הנזכרות מותרות ואם תאמר לפי זה כל איש שנעלם ונאבד ואין אנו יודעין מה היה לו אם הוא חי אם הוא מת תהיה אשתו מותרת להנשא ממילא בלי שום עדות משום שכל שנאבד ונעלם מסתמא קרוב לודאי הוא שנהרג וכל אדם ישראלים ונכרים גומרים בלבם שזה ודאי נהרג ומספרים דרך שמועה איש לרעהו שזה פלוני שיצא ממקום פלוני נהרג בדרך והשומע מרעהו כך חוזר ומספר בפשיטות שזה נהרג ומתוך כך הקול נתפשט דחברך חברי אית ליה ואח"כ יבא אחד לפני ב"ד ויעיד שמעתי שפלוני נהרג וב"ד יתירו לינשא על פי עדות זה ונמצא האשה תנשא בלא עדות רק בקול הברה בעלמא וזה לא יתכן ובשלמא לדברי ר"י קארו ז"ל שכתב בתשובה בענין שלמה כרוב שיצא קול הברה שנהרג ואח"כ העידו עדים ישראלים שנהרג דלא חיישינן שמא העדים שמעו הקול וסמכו על הקול והעידו לדידיה מיהא ניחא כשהעד הוא ישראל דתלינן לומר דאי לאו דידע בירור הדברים לא הוה מעייל נפשיה בעדות איסור אשת איש אמנם בת"ה בסימן ר"מ בענין אחד שטבע ויצא הקול ואחר כך כתב בחור א' שמת ופסק דחיישינן שהבחור שמע הקול ועל פי אותו הקול סמך עצמו וכתב שהוא מת וכ"ש בנכרי שמעיד לאחר שיצא הקול שחוששין שמא לא שמע הנכרי אלא קול הברה בעלמא כל זמן שלא פירש איך הוא יודע וכמו שכתב בפסקים וכתבים סימן קס"א בהדיא גבי ערי"ן שהעיד שהוא נהרג דמה שהעידו הנכרים אחר שיצא הקול אין סומכין עליהם וי"ל כמ"ש שם בסי' קס"א דאין הנכרי נאמן להעיד נהרג סתם אחר שיצא הקול אבל נאמן הוא להעיד נהרג סתם כשמעיד קודם שיצא הקול ועי"ל דודאי העד השני צריך שיעיד לפני ב"ד שהעד הראשון הגיד לו אמיתת הדברים כגון שאמר