משאת בנימין כג

כן לא התירו לקרות אלא בנחה ק"ו באינש דעלמא הקורא מתוך החומש דליכא שום היתר בעולם לקרות לו בקול רם ואפשר שמזה נשתרבב ג"כ שרבים מהקהל קוראין בקול רם מתוך החומש בשעת הקריאה ואינן שומעין הקריאה מפי הש"ץ מאחר דבלאו הכי אין יוצאין ידי הקריאה ועוד שהרי הם מקלקלין מנהגים הראשונים הטובים והישרים שהרי מדין התלמוד לא היה קורא ש"ץ כלל רק העולה לס"ת המברך תחלה וסוף הוא היה קורא בקול רם אלא שהחכמים שלאחר חתימת התלמוד ראו שאין הכל בקיאין בטעמי הקריאה ואין הציבור יוצאין בקריאתו לכך התקינו שיקרא הש"ץ שהוא בקי לקרות בדקדוק הקריאה כמו שכתב כל זה הרא"ש ז"ל ובנו הטור וגם הר"ן ז"ל ומאחר שעכשיו בזמן הזה גם הש"ץ אינו בקי והקהל אינן יוצאין בקריאתו מכל הני טעמי דכתיבנא לעיל א"כ חוזר הדין למקומו שעדיף הוא שיהא קורא העולה לס"ת שהוא מברך תחילה וסוף ע"כ מי שיש בידו למחות ימחה ומי שאין בידו למחות אומר אני עליו הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין דכה"ג כתב בטור או"ח בשם הרמ"ה סימן ס"ח אהא דנוהגין להפסיק בברכו בפיוטים דברי הקטן בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל: ז נשאלתי מהאלוף המופלג חכם בדורו ר"מ ואב''ד מהר"ר ליבא סג"ל אב"ד מסטנאב ושם בעירו קהל עם קדוש מנהג מכמה שנים לברור ראשים וגבאים ושמאים בח"ה של פסח בדרך זה שמתאספים כל בני הקהילה ומעמידין מתוך בני הקהל בוררין על פי הרוב ואותן בוררים יבררו ראשים וגבאים ושמאים. ואע"פ שהרוב נעשה ע"פ קרובים זה לזה אין מדקדקין בזה פעם אחת נתעצלו בני הקהל בח"ה של פסח ונתעכב הדבר עד ר"ח אייר ואז נתעצם הרב האב"ד שלהם והכריח הקהילה לעמוד על הברירה הנזכרת כנהוג מידי שנה בשנה וכן עשו וכאשר היה הרוב על איזה בוררין שבתוכן התחילו המיעוט לעורר על אותו רוב מפני שבאותן רוב יש איזה בעלי בתים קרובין זה לזה וכל הקרובים הן כאיש אחד נחשבין. וכשימנו הרחוקין לבדן יהיו שקולין עם המיעוט ואז נחלקו בני הקהילה לשני חלקים אלו צועקין מאחר שנהגו מכמה שנים להעמיד הרוב על פי רחוקין וקרובין יחד אין רצונם לזוז ממנהגם. ואלו צועקין שאין רצונם להחזיק מנהג רע כזה. ובראות האב"ד המחלוקת שביניהם הטיל גורל ביניהם ונפל הגורל על אותן בוררים שהובררו ע"י מיעוט הקהילה וכאשר ראו הרוב שנפל הגורל על אותן שהובררו ע"י מיעוט התחילו לצעוק כבראשונה שאין רצונם כלל לזוז ממנהגם והברירה שלהם קיימת והאב"ד גזר על הבוררין מפי המועט בקנס עשרה זהובים שילכו מיד ויבררו ראשים וגבאים ויעשו ג"כ הערכה בעניני מסים כנהוג והיה אחד מן המבוררים שלא שמע לדברי האב"ד ועבר על ציוויו ובתוך כך נודע שבכת המיעוט היו בהן ג"כ בעלי בתים קרובים זה לזה ונשאר הרוב אצל הרוב והמיעוט אצל כת המיעוט הן ע"פ קרובים ורחוקים יחד והן ע"פ הרחוקים לבדן וע"כ טוענין הרוב שהברירה שלהן קיימת מאחר שרוב גמור עמהן ממה נפשך והמיעוט טוענין הברירה שלהן קיימת ע"פ הגורל שהטיל האב"ד. וזה האיש שסרב את פי האב"ד יתן הקנס הדין עם מי. שר התורה מנורה הטהורה ארי שבחבורה. הוא הר גבוה תל תלפיות אוצר היראה והחכמה ר"מ ה"ה נ"י מהר"ר ליבא סגל נר"ו. וכל החונים על דגל האהבה דולים באר מים חיים עמוקים יהיו בכלל הברכה והחיים והשלום כתבי מעכ"ת הגיעני ואשתומם כשעה חדא הלא ידך לא אסורות וכל רז לא אניס לך וידעתי שלא מחסרון הידיעה שאלת את פי רק כדי להקל מעליך עול המחלוקת וליתן כל המשא על צוארי ועם כל זה אהבתך מקלקלת השורה ואשיב כפי קוצר שכלי אך בקצרה יראה שהדין עם הכת של שמעון מתחילה ועד סוף בתחילה מאחר שנהגו כך מכמה שנים שבוררין שמאים ע"פ רוב הקהילה ואף על פי שיש ביניהם קרובים אין מדקדקין בכך כאשר מבואר בשאלה א"כ מנהג כזה מבטל ההלכה בלי ספק כדתנן בפרק השוכר את הפועלים הכל כמנהג המדינה ותני עלה בירושלמי זאת אומרת מנהג מבטל ההלכה וכתב המרדכי בפ"ק דבתרא בשם הרב רבי אביגדור כהן אם מנהג קבוע הוא בעיר ליתן בתוך י"ב