משאת בנימין רטו

והשיבה שמת וא"כ מה לנו לשמו ולשם עירו כיון דאנן ידעינן קושטא דמלתא וכן ההיא דאבן יודן דישראל ונכרי שהלכו בדרך ובא נכרי ואמר חבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת וקברתיו והשיאו את אשתו ואע"ג שלא היה מכיר שמו יושם עירו מ"מ מיירי התם דאיכא עדים שהיו מכירין שנתלוה עם הנכרי הזה ואיכא קושטא דמלתא וכן כתב נמי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות גירושין וז"ל יצא ישראל ונכרו מעמנו למקום אחר ובא נכרי והסיח לפי תומו איש שיצא עמנו מכאן מת משיאין את אשתו ע"כ. ומשמע שאנו יודעין ומכירין זה האיש שיצא מכאן ונתלוה עם הנכרי ולהכי משיאין את אשתו והכי איתא נמי בהגהת מרדכי דסוף יבמות גבי נכרי ששלחה מרת יהודית לאחיה וכו' וכן ההיא דתשובת הרמב"ם שהביא הרב ב"י שהנכרית לא העידה לא על שמו ולא על שם עירו רק אמרה שהוא היה מודעתינו כשהיה בעכו ועושה מלאכתינו והשיב הרמב"ם שהאשה מותרת להנשא והיינו טעמא משום דהיו יודעין שהאיש הזה היה עושה מלאכה זו בעכו אלמא לא בעינן שמו ושם עירו היכא דידעינן בקושטא דמלתא: וכן נראה מדברי בעל נימוקי יוסף שכתב בסוף יבמות וז"ל נכרי מל"ת אינו נאמן מדין עדות דנכרי לאו בר עדות הוא כלל אלא משום דקי"ל דקושטא קאמר כיון דמל"ת ע"כ וכבר כתבתי בתשובה אחת היכא דידעינן קושטא דמלתא אפילו שאלו לנכרי תחלה ואח"כ השיב הנכרי דעדות מעליא היא ומותרת להנשא הכלל העולה דבקושטא דמלתא מתירין להנשא אף כי ליכא שמו ושם עירו: ועל הספק הג' שלא פי' הנכרי את דבריו איך הוא יודע שנהרג אם ראה ההריגה בעצמו או מצא אותן הרוגים והכירם ע"י טביעת עין או ע"י סימנים או ששמע מאחרים שראו ההריגה או מצאו אותן הרוג והכירו אותו ע"י טביעת עין או ע"י סימנים או ששמע מאחרים ויש לחוש שמא לא ראה ולא שמע אלא קול הברה בעלמא דבר זה צריך דקדוק גדול מתוך התשובה להרמב"ן שהביא הרב ב"י בסימן י"ז נראה דעד מפי עד לא מהני אם לא שהעד הראשון פי' והעיד על דבר ברור כגון שראה המיתה או שהכירו בטביעת עין או בסמנים אבל האומר שמעתי מפי העד שמת סתם אינו אלא קול הברה ולא תנשא וכן משמע שם בתשובה אחרת שהביא הרב ב"י בשם רבינו משולם ז"ל וז"ל על ראובן שהלך בסחורה ולא חזר ושמעו שנהרג שם ולא בא אפי' נכרי מל"ת לומר אני ראיתיו הרוג כיון ששמעו מפי נכרים שנהרג מכיון שלא נשמע עליו שהוא קיים סומכין עליהם ומשיאין את אשתו ע"כ אלמא דלכתחילה בעינן שיאמר העד הראשון לעד השני אני ראיתיו הרוג ולא די בזה ששמעו מפי הנכרים שנהרג ולא התיר רבינו משולם האשה הזאת אלא בצירוף שני טעמים הא' כיון ששמעו מפי נכרים שנהרג: והב' כיון שלא נשמע עליו שהוא קיים ובזה הוא חולק על התשובת להרמב"ן דלעיל דמשמע בתשובה דלא מהני זה שלא נשמע שהוא קיים וכן נראה שצריך לידע המיתה בדבר ברור וכדאמרי' בבכורות כי אקילו רבנן בסופה בתחיל' לא אקילו רבנן ופירש"י תחלת העדיות דהיינו ראיית המת לא הקילו עד שיכירוהו יפה אלמא בעינן ראית המת שיכירוהו יפה ואע"ג דקי"ל דהלכה כת"ק דר' טרפון בסוף יבמות דאמר אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה ולדברי ת"ק משמע דאפי' לא אמר אלא מת סתם סגי מ"מ דבר ברור בעינן כמו שכתב הרב המגיד בסוף הלכות גירושין דע"כ לא פליגי אלא בדרישה וחקירה אבל לומר כיצד היה כ"ע מודו אמנם הר"ן בתשובה שהביא ב"י בסי' י"ז כתב בהדיא שכל שהנכרי מכירו אין צריך שיאמר אלא מת בלבד וא"צ שיאמר ראיתיו שמת אלא כל שאומר מת די וכהנהו עובדא דבי חיואי ובי חסא ע"כ והרמב"ם ז"ל מחלק בין העד עצמו שהעיד ובין השומע מפי עד או מפי נכרי שכתב בסוף הלכות גירושין שהשומע מפי אשה או עבד שמת אפילו לא שמע אלא שמת סתם סגי אבל העד האשה או העבד שמעידין לפנינו ואומרים אני ראיתיו מת שואלין אותו היאך ראית ובמה ידעת אם העיד בדבר ברור נאמן ואם העיד בדברים שרובן למיתה אין משיאין את אשתו וכתב הרב המגיד הטעם דכשהעד הראשון בפנינו שואלין אותו כיון דאפשר לשואלו אבל כשאין העד הראשון לפנינו ועד השני מעיד