משאת בנימין ריא

בלא ספק ספיקא נמי סמכינן עלייהו דרבים ובתראים נינהו והשתא נבוא לשאלתינו דהאי כבדא דאווזא נחלקה לשני חלקים חלק אחד גדול מחבירו החלק הקטן אפילו אם ניטלה כולה כשירה כל זמן שחלק הגדול קיים דכולהו איתנהו ביה בגדול למאן דאמר כזית במקום מרה איכא ולמ"ד כזית במקום חיה ובמקום שהיא תלויה ביותרת איכא ולמ"ד שהיא דבוקה לכליות איכא אמנם החלק הגדול אם ניטל או נרקב במקום המרה או במקום הכליות למאן דבעי כזית במקום דיבוק הכליות טרפה אבל אי איכא במקום המרה ובמקום הכליות קיים ושלם רק שניטל או נרקב במקום תלייתה אל הטרפשה כשרה דהא אכתי איכא כזית חיה במקום הטרפשה בחלק הקטן ודע שבדקנו בכמה עופות תרנגולים ואווזים ומצאנו שהחלק הגדול סמוך למרה הוא דבוק לכליות ולא חלק הקטן ולפיכך כל זמן שהחלק הגדול קיים ושלם מלמעלה שהוא המקום הדבוק לטרפשה עד סוף מקום המרה ומעט למטה ממקום המרה אפילו אם ניטל או נרקב כל חלק הקטן וגם בגדול למטה בשיפולי כשרה ולא תקשה לך דא"כ לא ישוער ג' זתים למ"ד דצריך ג' זתים ואפי' ב' זתים לא ישוער שהרי כבר ידעת שהרשב"א ז"ל וכל האחרונים הסכימו עמו ששיעור כזית במקום מרה וכזית במקום חיה לא נאמר אלא בשור הגדול אבל בהמה דקה וכ"ש עוף הכל לפי גדלו ולפי קטנו ולפיכך בכבדא דאווזא אפילו לא ישער במקומות הללו רק כזית אחד או פחות מכזית לית לן בה וחכם עיניו בראשו לשער הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ומ"מ מאחר שיצא הדבר מפי מורי מהר"ם איסרלש ז"ל להצריך גם כזית במקום הכליות חלילה לי להקל ולהרים ראש נגדו אם לא לכבוד שבת או להפסד מרובה וכה"ג. דברי הקטן בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל: קד האשה גיטל אשת כמר נחמן בן מהר"ר שלמה מק"ק סקאלי אשר העיר לפני כמר יוסף בר יצחק מק"ק טשארטקאיו כי בהיותן במדינת וואלחיי בימות החורף העבר בשנת שע"ו הודיע לו נכרי אחד ע"י ציר איך שיהודי א' שמו יאקובקא מק"ק לבוב נהרג בדרך ויהודים אחרי' עמו וכאשר שמענו השמועה באותו פעם לא היה אפשר לילך ולבקש אחרי יהודים הנהרגים מפני אנשי חיל המלחמה שהיו בארץ אך לערך ג' שבועות אחר השמועה הארץ שקטה ממלחמה ואז הלכתי למקום ההרוגים ומצאתי אחד מהן מכוסה פניו בשלג וקרח והעברתי השלג והקרח מעל פניו והכרתיו מיד בטביעת עין שהוא כמר נחמן בן מהר"ר שלמה מק"ק סקאלי כי לא נשתנה פניו וצורתו כלל גם לא היה חבול בפניו רק מאחוריו ראיתי בו פצע וחבלה. ע"כ עדותו של כמר יוסף הנ"ל: ונראה דאע"ג דלפי דברי העד הזה הדבר ברור שבשעה שהעד כמר יוסף הנז' ראה את כמר נחמן הנהרג והכיר אותו בטביעת עין היה יותר מג' ימים אחר הריגתו ואנן ק"ל לחומרא כהנך רבוותא דמפרשי ההיא מתניתין דאין מעידין עליו אלא עד ג' ימים מיירי בכל ענין אע"פ שאינו חבול בפניו אין מעידין אלא עד שלשה ימים מ"מ נראה דבנדון זה יש להתיר אפי' אחר כמה ימים דמאחר שנהרג בזמן הקור והצנה בלי ספק שבשעתא חדא אחר הריגתו נקרש ונגלד ונתקשה כעץ וכאבן ואי אפשר לומר מתפח תפח ונשתנית צורתו כי הקור הגדול מונעו ואינו מניחו לתפח תפח ולא להשתנות צורתו בכל זמן שהוא נקרש ונגלד ועדיף האי מלתא טפי מההוא דטבע בדיגלת דאמרינן התם אסבא רבא לדביתהו משום דמיא צמתי. ומשמע שמפני צינת המים לא אתפח והכי איתא בהדיא בירושלמי שהביא הרב המגיד וז"ל מעשה באחד שנפל לירדן ועלה לאחר ק' יום והכירו שצרפתו צנה ושיאו את אשתו ע"כ אלמא שאפי' צנת המים מצמת צמית ואין מניחו לתפח ק"ו השלג והקרח בקור החורף השורף כאש ולפני קרתי קרתו מי יעמוד אפי' אדם בריא לא יכול לעמוד אפי' שעה קלה ומיד הוא נקרש ונגלד כעץ ואבן ואיך נאמר בכה"ג מיתפח תפח ונשתנית צורתו לכן נראה לי שהאשה הנזכרת מותרת להנשא ואין כאן בית מיחוש אך בתנאי שהיה הקור תמים מיום ההריגה עד יום המציאה שמצאו אותו כי אם שיום או יומים בין ההריגה והמציאה פסק הקור והאויר היה חם יש לחוש למתפח תפח כדאמרינן גבי מים