משאת בנימין רו

שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד וב' ראשיו תחובין ע"כ ומשמע דהיינו טעמא לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד הא אם היה כתוב ודבוק הוה כתב מעליא אע"פ שאין כאן לא כתב ולא דיו ולא נייר ולא קלף מכ"ש במלאכת הדפוס שכתב בדיו ודבק על הנייר או הקלף שיש לו דין כתב מעליא לכל דבר ואכתי איכא למידק לכאורה דשאני מלאכת הדפוס שמדפיס כל הדף בכתב בבת אחת ובכח אחד שלא כדרך הכתיבה שכותבין כל אות ואות בפני עצמו ואיכא למימר דכל אות ואות בעי כח וקדושה בפני עצמו ולא די לנו בכח וקדושה אחת לכמה תיבות ואותיות אכן נראה דאדרבה איפכא מסתברא דמעלה יתירה וקדושה רבה איכא יותר בכותב בבת אחת מבכותב בזה אחר זה כל אות ואות בפני עצמו כדאשכחן במסכת יומא בפרק אמר להם הממונה גבי בן קמצר שהיה נוטל ארבע קולמסין בין אצבעותיו וכותב שם בן ד' בבת אחת ומסיק שם שלא היה רוצה ללמוד על מעשה הכתב ולכך אמרו עליו שם רשעים ירקב ומדאמרו עליו שם רשעים ירקב בשביל שלא היה רוצה ללמוד ש"מ דמעלייתא היא לכתוב את השם בבת אחת דומיא דהנך עובדא דסמוך ליה דבית גרמי שהיו בקיאין במעשה לחם הפנים ובית אבטינוס היו בקיאין במעשה הקטורת ולא רצו ללמוד ומפני מעלה יתירה שהיה להם במעשה הקטורת ובלחם הפנים והיו חוששין שמא ילמוד אדם שאינו הגון ויעשה כן לפני ע"ז ומפני שטעם הגון הוא ולשם שמים נתכוונו שלא רצו לגלות המעלה יתירה שבקטורת ובלחם הפנים לכך אמרו עליהן זכר צדיק לברכה: אבל בן קמצר שלא היה רוצה ללמוד המעלה יתירה שבמעשה הכתב בלא שום טעם בעולם אמרו עליו שם רשעים ירקב ומאחר שזה היה יודע לכתוב כל אותיות שם בבת אחת יחשב לו למעלה גדולה ויתירה בלי ספק שיש בזה סוד וקדושה רבה יותר מבשם שנכתבו אותיותיו זה אחר זה ואם כן ה"ה נמי במלאכת הדפוס שלנו שמדפיס כל הדף בבת אחת לאו גריעותא וקדושה קלה הוא אלא אדרבה מעלה יתירה וקדושה רבה הואי ואע"ג דיש לדחות ולחלק ולומ' דגבי שם אחד דוקא הוי מעלייתא לכותבו בבת אחת מבזה אחר זה משא"כ במלאכת הדפוס שמדפיס כמה שמות בב"א וזה לא יתכן משום דקי"ל שצריך להוציא בשפתיו בכל פעם שכותב שם שכותב לשם קדושת השם ואינו מספיק שיוציא בשפתיו פעם אחת לכמה שמות. נראה דודאי לקדושת ס"ת דינא הכי הוא ולא לגבי שאר ספרים ועי"ל דגבי ס"ת נמי כשכותב ב' שמות או ג' סמוכים זה אחר זה אין צריך לקדש כל שם בפני עצמו ולא אמרינן שצריך לקדש כל שם ושם בפני עצמו רק בשמות שאינן סמוכין שכותב כמה תיבות בין שם לשם והוי הפסקה אבל בשכותב כמה שמות בלי הפסקה די להם בקידוש אחד והכי מוכח מדברי ב"י בטור י"ד סי' ע"ו גבי היה לו לכתוב ב' שמות זה אחר זה יפסיק ביניהם וישוב שכתב על זה ונראה שכשיחזור לכתוב שם שני צריך לחזור לומר שהוא כותבו לשם קדושת השם ומשמע דוקא בכי האי גוונא שהעסיק בדיבור בין שם לשם ומשום הכי צריך לחזור ולקדש הא לאו הכי די בקידוש אחד לב' השמות ולפי זה בספרים הנדפסים שמדפיס כל הדף בפעם אחד ובכח אחד די בקידוש אחד לכל הדף שהרי אין כאן הפסק כלל ולפי זה נראה לי דה"ה נמי אם כותב הסופר כמה שמות בבת אחת וכגון שלפעמים לא היה הסופר טהור ובשביל זה דילג השם והניח לו מקום וכשטיהר עצמו בא לכתבם בבת אחת כמו שכתב הרב ב"י בשם נ"י שאז די לו לסופר בקידוש אחד לכל השמות לפי שאנו מפסיק ביניהם ודי בזה לשאלתך קמייתא שיצא הדין שהספרים הנדפסים יש להם כל קדושה שבספרים הנכתבים בכתיבה אחר שכתבתי זה מצאתי להדיא לרבינו ירוחם בספר אדם נ"ב חלק ב' שמביא לתשובת הרמב"ם שהשיג דאין חילוק בין כתיבה לחריתה ולרקימה והוכיח שם בראיות ברורות וע"ש נאם בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל ק ועל השאלה השניה שהוקשה לך על מה שאנו נוהגין בכריכו' הספרי' הנדפסי' לחתוך מן הגליונים כדרך שעושין האומנים ולא חיישינן לקדושת הגליונין: נראה דליכא איסור ברור בדבר דלא מצינו קדושה בגליונים בשאר ספרים רק בס"ת ובתפילין ומזוזות ואף באלו לא קדוש כל הגליון