משאת בנימין רא

הסוחרים ובנדון זה נראה שמכר הישראל לנכרי. זה סך גדול קרוב למאה מדות או יותר והדמים מודיעים שהרי נתן על המקח שני אדומים ומסתמא נשאר לו עוד חייב יותר מסך זה ולפ"ז לקחו העירנים היין שרף שלא כדין בדרך גזילה והמקח של ישראל שמכר לנכרי מקח גמור הוא לפי דינא דמלכותא ובשביל שהעירנים עשו שלא כדין לא נתבטל המקח ומדברי כתביך נמי משמע שהעירנים עשו שלא כדין דאל"כ למה חרצת את הדין על הארונדר ישראל שישלם היין שרף לישראל המוכר כיון שבדין עשו העירנים ומה שנסתפק מר אם יכול לישראל להנות מאותו ממון שנתן הנכרי בעד היין שרף לא ידענא מאי ספיקא איכא הכא ולא מבעיא לפי מה שכתבתי והוכחתי למעלה דהמקח מקח גמור והוי חמצו של נכרי שעבר עליו הפסח דלפי זה ודאי מותר ליהנות ממנו דמשנה שלמה היא בפרק כל שעה חמצו של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ומשמע התם לאו דוקא בהנאה אפילו באכילה נמי שרי. אלא אפילו מאי שעלה על דעת מכ"ת שהמקח בטל והוי חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח אפי"ה המעות שנתן הגוי בעד היין שרף מותרין בהנאה משום שהחמץ אינו תופס את דמיו אפי' תוך הפסח וק"ו אחר פסח שאינו אסור אלא מדרבנן כר' שמעון דקיי"ל כוותיה דהא מתניתא דפרק כל שעה אתיא כר' שמעון וראיה מפרק הגוזל עצים דאמרינן אמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו אחר הפסח חייב לשלם לגזלן ופי' רש"י לשלם שאם היה בעין היה מחזירו גזלן לבעליו ועכשיו שאינו בעין יחזיר דמים לבעליו ומשמע דחמץ אינו תופש את דמיו דאם היה תופס למה חייב לשלם מאחר שהוא תופס את דמיו ומה מועיל לו התשלומין ועוד ראיה ממעשה דשפחה שמכרה חמץ בפסח בעד ירקות והתיר ר"ת את הירקות אפילו באכילה מטעם שהחמץ אינו תופס את דמיו והביא ראיה מברייתא דפ"ק דחולין חמצו של עוברי עבירה לאחר פסח מותרין באכילה מפני שהן מחליפין כמו שכתב כל זה בטור או"ח סימן תמ"ג וש"מ כשהן מחליפין החליפין מותרין משום דאינו תופס את דמיו הכלל העולה שהמקח הזה הוא מקח גמור ואין שום אחד מהן יכול לחזור בו ונמצא שהיין שרף הוא חמצו של נכרי שעבר עליו הפסח ומותר היין שרף אפילו בשתייה כמו ששנינו במתניתין בפרק כל שעה והבאתי אותו למעלה והמעות שנתן הנכרי בעד היין שרף מותרין ואפילו אי הוה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח משום דחמץ אינו תופס את דמיו ובכן כסא דמר יעלה במדרגת הסולם העליונה כנפשו דמר ונפש מחותנו הקטן בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל. צח מלכי ארץ ורוזנים אמיצי כח ורב אונים עמודי גוצה חכמים ונבונים. המה גאוני עולם מחותניי שני המאורות הגדולים האב"ד הישראלי פ"ה ר"מ מוהר"ר אברהם אשכנזי נר"ו והאלוף המופלג בחכמה ובזקנה מהר"ר מרדכי כ"ץ נר"ו אמרי יושר חכמים כדרבונות נוצצו מפי מכ"ת אלי הקטן על דבר אשה העגונה בתו של כמר קלמן מיושבי קהלתכם אמרתי הן אני עץ יבש איש אשר כמוני היום כלוא בבית כי חשכו הרואות בארובות וביתי ריקן מלחם ושמלה. עם כל זה לקול גזירתכם חשתי ולא התמהמהתי למצוה רבה מלחוות דעתי בשריותא דאשה עגונה כי לפי דעתי אין כאן בית מיחוש כלל כי כל החשש והגמגום אשר כתבתם הוא בעדות של כמר ברוך מצד דיש לחוש שהוא נוגע בעדות מאחר שנטל שכר בשביל שיעיד עדותו ואעפ"כ פסקתם שעדותו כשרה לפי שבסוף נתפשר העד עם האשה שתתן לו דבר קצוב בשכר עדותו הן יועיל עדותו הן לא יועיל דמהשתא לאו נוגע בעדות הוא אמנם בדברי העד השני כמר זנוויל שמואל לא דברתם מאומה וכמדומה לי שפשוט בעיניכם שאין בעדותו ממש כי איננו מספיק להתיר האשה ע"פ עדותו ואני איפכא מסתברא כי עדותו של כמר ברוך לאו כלום הוא בעיני אכן דקדקתי בעדותו של כמר זנוויל ומצאתי שעל פי עדותו לבד יש להתיר האשה ובתחילה נדבר מעדותו של כמר ברוך ואח"כ מעדותו של העד השני כמר זנוייל הנה כתבתם שהעד הזה כמר ברוך שנטל שכר בשביל שיעיד בפני ב"ד מה שיודע ממיתת בעל אשה העגונה הנזכרת מאחר שנוטל בשכרו דבר קצוב אינו נוגע בעדות