משאת בנימין כ

תחת אלהיך וסוף פסוק הוא מבית עבדים. ובפסוק לא יהיה לך לא תמצא אתנחתא כדרך הפסוקים הקצרים רק סוף פסוק הוא אצל על פני ובפסוק לא תעשה תמצא אתנחתא תחת בארן מתחת וסוף פסוק מתחת לארץ ובפסוק לא תשתחוה וגו' ולא תעבדם הוא אתנחתא לשנאי הוא סוף פסוק ועושה חסד לאלפים הוא אתנחתא מצותי הוא סוף פסוק זכור את יום השבת לקדשו הוא סוף פסוק כדרך הפסוקים הקצרים ששת ימים וגו' מלאכתך הוא סוף פסוק. ויום השביעי וגו' אלהיך הוא אתנחתא בשעריך הוא סוף פסוק לא תרצח וגו' הכל פסוק אחד תנאף הוא אתנחתא עד שקר הוא סוף פסוק. זהו הטעם הפשוט הנקרא טעם התחתון או נגינות קטנות הטעם השני הן הנגינות הגדולות ונקרא טעם העליון והוא מלמד אותנו מקום עשרת הדברות מקום התחלת כל דבור מעשרת הדברות ואינו חושש על התחלת הפסוקים ומקום סיומן. הפסוק והדבור הראשון מתחיל אנכי ומסיים ולשומרי מצותי ואתנחתא שלו הוא תחת לשנאי לכך מערבין אותן הפסוקים ועושין מהן פסוק אחד להודיע שהוא דבור אחד ולא נטעה לומר לא תעשה הוא דיבור בפני עצמו וכן לא תשתחוה. ואעפ"י שיש כמה לאווין אעפ"כ כולן הן דבור אחד ומה שמערבין אנכי עם לא יהיה לך אף ע"פ שהן ב' דברות בלי ספק זהו מטעם שאמרו חז"ל אנכי לא יהיה לך מפי הגבורה שמענו לכך מערבין אותן לומר שאותה מעלה יתירה שיש להן יותר משאר דברות דהיינו ששמענו מפי הגבורה יש לאלו ב' דברות בשוה וא"ת והלא כל הדברות מפי הגבורה שמענו בלי הפסק בדבור אחד כמו שפירש"י בפסוק וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר ואיך אפשר לומר ששמענו מקצתן ומקצתן לא שמענו. הרי הן כנקודה אחת שאין לה חלקים כלל וי"ל דודאי בפעם ראשונה שמענו מפי הגבורה כל הדברות בדבור אחד ודרך כלל ובאותו פעם לא הבינו כלל מפני שלא היה בכח שמיעתן לסבול ולשמוע כל הדברות בדבור אחד אבל אח"כ כשחזר ופי' כל דבור בפני עצמו בפעם שני לא שמעו מפיו יתברך אלא אנכי ולא יהיה לך מפחד ומורא קול גדול והאש הגדולה הזאת כמו שנאמר וירא העם וינועו וכתיב ועתה למה נמות וגו' אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' עוד ומתנו ואמרינן בפ' ר' עקיבא כל דבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן ועוד אמרו כל דבור שיצא מפי הקב"ה חזרו לאחוריהן י"ב מיל וע"כ לא רצו לשמוע יותר מפי הקב"ה ושאר הדברות שמענו אח"כ מפי משה ומטעם זה אנכי ולא יהיה נאמרו בלשון נוכח ושאר הדברו' בלשון נסתר ודבר זה מבואר ומוכח היטב בדברי אגדות ובדברי המפרשים גם הרב המזרחי שקל וטרי בזה ויש ספרים שאין כותבין בפסוק אנכי רק טעם אחד ואין מערבין אותו עם לא יהיה לך כמו שכתב הכותב בספר עין יעקב בירושלמי דמסכת שקלים ע"ש הפסוק השני לפי הטעם הגדול הוא פסוק לא תשא והוא דבור שלישי ואתנחתא שלו הוא תחת לשוא הראשון וסוף פסוק הוא תחת לשוא השני ולפי שבדיבור זה הוא פסוק אחד אין בו אלא טעם אחד וא"צ לשני טעמים כי כוונת ב' טעמים אינו אלא לערב הפסוקים או להפרידן לפי הדברות וזהו הטעם עצמו ג"כ לספרים שאין כותבין תחת פסוק אנכי רק טעם אחד הפסוק השלישי זכור את יום השבת והוא הדיבור הרביעי ואתנחתא שלו תחת ביום השביעי וסוף פסוק ויקדשהו ולפי שדבור זה יש בו ארבעה פסוקים ע"כ הוצרך לב' טעמים כדי לערבן יתד ולעשותן פסוק אחד ולכך פסוק כי בששת ימים אין בו טעם שני כי יספיק טעם אחד לטעם עליון ולטעם התחתון כי לפי שני הטעמים יבא האתנחת' תחת ביום השביעי וסוף פסוק תחת ויקדשהו. משא"כ בפסוק ועושה חסד שלא אפשר לעשות אתנחתא אחת לטעם העליון ותחתון בשוה משום שבטעם העליון לא יבא האתנחתא תחת תיבת לאלפים מפני הסוף פסוק הסמוך אחריו תחת ולשומרי מצותי שאין דרך לעשות האתנחתא סמוך לסוף פסוק בפסוקים ארוכים אלא מפסיקין קצת בטעמים אחרים בין האתנחתא לסוף פסוק. ולכך הוכרחנו לשום האתנחתא בטעם גדול תחת לשנאי אבל בטעם התחתון מוכרחין אנחנו לשום האתנחתא תחת לאלפים כי אין פסוק בלא אס"ף. הפסוק הרביעי הוא כבד את אביך והוא דבור חמישי ואתנחתא שלו תחת ואת אמך וסוף פסוק נותן לך ולפי שבדבור הזה אין בו רק פסוק אחד בינוני מספיק בו טעם אחד כאשר מבואר