משאת בנימין קצב

הנך רבוותא וזהו שכתב בסוף לכן נוהגים ליחדם אחר ברכת חתנים ומשמע שהמנהג ביחוד לחוד ואף בלא ביאה ואל תתמה שמאחר שכתב הדין פשוט שצריך לבא עליה מבעוד יום איך נא' אח"כ שאין צריך לבא עליה שהרי גם התוס' בפ"ק דיומא שהבאתי לעיל כתבו בתחילה שהאלמנה אין לה קנין וצריך לבא עליה מבעוד יום בע"ש ואע"פ כן כתבו לבסוף שהמנהג אינו כן והסכימו שיותר נראה לומר שהיחוד הוא החופה של אלמנה וקונה אף בלא ביאה ויהיה איך שיהיה אין לנו אלא דעת רבינו בעל התוספות ושאר רבוותא כי רבים הם ומה כי גם הסברא והשכל אינו סובל שיבא עליה מבע"י שהרי בכל התורה כולה בעינן דרכיה דרכי נועם ואין זה דרכי נועם לבעול ביום ובעוד שרבים מצויים בבית החתונה ואדרבא פריצותא ודבר זר הוא ואמרינן נמי בפרק רבי עקיבא ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהם ביום ועוד דהאי קנין של אשה ואפילו לקדש האשה בשבת אינה אלא שבות דרבנן הוא כדאמרינן בפ"ק דיומא דפריך התם והלא נמצא כקונה קנין בשבת ומשני כיון דאינו אלא משום שבות התירו במקדש ומאחר דאינו אלא שבות דרבנן אזלינן בתר המיקל ודי לנו ביחוד בלא ביאה ועוד דכל הסוגיא דפ' נערה אמתניתין דלעולם היא ברשות האב משמע דיחוד לשם נשואין חשוב לקנות האשה לכל דבר אף בלא ביאה ומשמע דבין בבתולה ובין באלמנה מיירי שהרי כל הסוגיא נגררת אחר מתניתין דתנן לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ומתניתין ודאי בתרווייהו מיירי בין בבתולה ובין באלמנה דהא מסיק בגמרא דהאי לעולם היא ברשות האב לאפוקי ממשנה ראשונה דתנן בפ' אע"פ נותנין זמן לבתולה י"ב חודש ולאלמנה ל' יום הגיע זמן ולא נשאו אוכל משלו ואוכלת בתרומה זו משנה ראשונה ועלה דמשנה ראשונה תני לעולם היא ברשות האב וכו' כלומר אע"פ שהגיע זמן לבתולה י"ב חודש ולאלמנה שלשים יום ולא נשאו הבתולה והאלמנה לעולם הן ברשות האב עד שתכנס לחופה שאז משתכנס לחופה זוכה בה הבעל בין בבתולה ובין באלמנה לאכול בתרומ' וכ"ש לשאר כל דבר הרי שמתניתין מיירי בין בבתולה ובין באלמנה וא"כ כולי סוגיא נמי בהכי מיירי ונמצא שהיחוד שלשם נשואין קונה בין בבתולה ובין באלמנה וא"ת דבסוגיא דהתם משמע דהיחוד שלשם נשואין חשוב כחופה כדאמרינן יכול לשנויי לכו מסירתה זו היא כניסתה לחופה וכן כתב נמי בטור א"ה סימן ס"א וז"ל האיש שיכניס האשה לחופה היא כאשתו לכל דבר ומה היא החופה שתתייחד עמו אפי' לא בא עליה כיון שנתייחד לשם נשואין היא כאשתו לכל דבר עכ"ל ומשמע דהאי יחוד נקרא חופה ומדחופה לא קני באלמנה האי יחוד נמי לא קני י"ל דמה שאמרו שחופה לא קני באלמנה היינו חופה שנוהגין בבתולות כגון הינומא דמסכת כתובות וכגון ההיא דבעל עיטור שהביא הרב ב"י בסימן ס"א שעשוין מסדינים המצויירים וממיני ורדין והדס שרבים מצוין שם ואין כאן יחוד ומקום צנוע כלל ולא באה אלא לכבוד ולשמחת חתן וכלה וגבי בתולה הוא דקונה האי חופה משום דכל בתולה קריבה דעתה לגבי שמחה וכבוד וחיבת חופה הוא עיקר אצל הבתולה אף בלא ביאה וכדאמרינן בפרק אע"פ חיבת חופה קונה ולא חיבת ביאה משא"כ באלמנה דאין דעתה קרובה אלא לחיבת ביאה והביאה הוא עיקר אצלה ולא איכפת לה כ"כ בכבוד ושמחה שהרי מטעם זה נתנו חז"ל זמן לבתולה י"ב חדש ולאלמנה רק שלשים יום ולענין ברכת חתנים נמי קיימא לן בבחור ובתולה כל שבעה ימי המשתה ולאלמן ולאלמנה רק יום אחד וכן לענין שמחה נמי בתולה צריך לשמוח כל ז' ימי המשתה ולאלמנה רק ג' ימים ולכך חופה זו אינה קונה אלא בבתולה ולא באלמנה אבל יחוד שמתייחדים לשם נשואין במקום צנוע וסתר ומקום ראוי לביאה הוא וחופה זו ודאי קונה גם באלמנה בלא ביאה כיון דמקום ראוי לביאה הוא וכדאמרי' כל הראוים לבילה אין בילה מעכבת בו וכן משמע נמי לשון הפוסקים שהיחוד במקום צנוע וסתר לשם נשואין הוא חופה גמורה לדברי הכל. וראיתי תשובה אחת להחכם ר' אליעזר אשכנזי ז"ל שהורה הלכה למעשה בק"ק פוזנא באחד שנשא אלמנה בע"ש ולא נתייחד עמה קודם השבת ומתיר הוא לבא עליה