משאת בנימין קצא

וביאה גמורה מבעוד יום ואפי' העראה לא סגי אע"ג שאין דבריו נראין בזה שכתב ואפי' העראה לא סגי דבכולי תלמודא חשיב העראה כביאה גמורה וכדאמרינן בפ' ד' מיתות ובפ' הבא על יבמתו מ"מ שמעינן מיניה דיחוד לחוד לא קני אבל התוס' בפ"ק דיומא כתבו שיש ליחד האלמנה אחר ברכת נשואין קודם השבת ויחוד לחוד בלא ביאה קונה וז"ל בתולה שיש לה חופה מבעוד יום משעה שנכנסה לחופה קנאה לכל דבר להכי מותר לבא עליה בשבת אבל אלמנה שאין לה חיפה ואינה ניקנית לבעלה ליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה אלא ע"י ביאה צריך לבא עליה מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת ואפי' את"ל שיש לאלמנה חופה קודם ביאה נ"ל דיחוד שמתיחדת עמו היינו חופתה וזה יש לעשות קודם השבת וכן נ"ל יותר לומר דאלמנה נמי אית לה חופה קודם ביאה עכ"ל וכן נראה דעת מהר"ם מרוטנבורק דביחוד בלא ביאה קונה שכתב התשב"ץ בשמי בסי' תנ"ד וז"ל אדם הנושא אלמנה או גרושה אם נעשה נשואין בע"ש צריך להתייחד מבע"י לפי שאין קנין לא לאלמנה ולא לגרושה כי אם יחוד ואין קנין בשבת ובסוף דבריו מסיים שם ולמה אלמנה יותר מבתולה לפי שבתולה יש לה חופה וחופה קונה לכל דבר אבל אלמנה אין לה קנין אלא יחוד ודוקא כשהיא טהורה מתיחד עמה ע"כ שמעינן מיניה דיחוד בלא ביאה קונה כדעת התוספות דאי דוקא ע"י ביאה לא היה צריך לחלק ולומר ודוקא טהורה ולאפוקי טמאה דלא מהני יחוד מאחר דבטהורה נמי לא מהני יחוד בלא ביאה וז"ל אורחות חיים בשם העיטור שהביא הרב ב"י טור א"ה סי' ס"א חופה הוא שמוסרה האב ומכניסה בבית שיש בו חידוש כגון סדינין המצויירין שקורין קורטינש ויש עושין סוכה מוורידין והדס ובה יושבין שניהם עם השושבינים וכו' והמנהג הזה בבתולה אבל באלמנה כיון שכינסה לשם נשואין ויש שם מקום מיוחד והצעת המטה להתיחד שם הרי הוא כביתו שיש שם חופה עכ"ל הרי לך דעת בעל הא"ח בשם העיטור שאעפ"י שאלמנה אינה נקנית בחופה של בתולה אעפ"כ כיון שהכניסה לשם נשואין ויש שם מקום מיוחד והצעת המטה להתיחד שם הרי הוא כבית שיש בו חופה וקני אף בלא ביאה דאי דוקא בביאה לא היה צריך להאריך ולומר כיון שכונסה לשם נשואין וכו' ולא הל"ל רק אבל אלמנה אין לה קנין בחופה אלא בביאה ודעת הרא"ש נמי הכי משמע שכתב בפ"ק דכתובות וז"ל אמרינן בירושלמי אמר רבי מני הדא אמרת אילין דכנסין ארמלין בע"ש צריכין למכנס מבעוד יום שלא יהא נראה כקונה קנין בשבת לפי שאלמנה אין לה חופה ובשעת יחודו של ביאה הוא זוכה במציאתה ובמעשה ידיה הלכך צריך להתיחד עמה בע"ש מבעוד יום עכ"ל וכעין זה כתב נמי הטור סימן ס"ד גם בש"ע סימן ס"ד ומשמע מדבריהם דביחוד לשם נשואין סגי אף בלא ביאה מדכתבו סתם צריך להתיחד עמה בע"ש מבעוד יום ולא הזכירו שום ביאה ואע"ג שכתבו שהאלמנה אין חופה קונה בה אלא על ידי יחוד של ביאה לאו למימרא ביאה ממש דאם כן הל"ל על ידי יחוד של ביאה אלא ר"ל ע"י יחוד לשם נשואין שהיחוד לשם נשואין חשוב כמו ביאה לאפוקי יחוד שלא לשם נשואין וכדאמרינן בפרק נערה חצר דידה סתמא ללון והאי יחוד בה לא כלום הוא חצר דידיה סתמא לשם נשואין והאי יחוד בו קונה לירושה ולכל דבר וה"ה נמי בחצר דידה אם פירשו לשם נשואין יחוד חשוב הוא וקני הרי לך שכל הנך רבוותא התוספות והר"מ מרוטנבורק וא"ח בשם העיטור והרא"ש והטור והש"ע כול מסכימים לדעת אחד שאלמנה יש לה קנין ביחוד לשם נשואין אף בלא ביאה והוה ליה המרדכי ומהרי"ל יחידאי לגבי הנך רבוותא גם בירושלמי שממנו למדו שאלמנה אסור לבא עליה ביאה ראשונה בשבת לא אמרו אלא אילין דכנסין ארמלין בע"ש צריכין למכנס מבעוד יום ומלשון הכנסה לא משמע כלל ביאה רק יחוד או חופה וכדאמרינן בעלמא הכנסת כלה לחופה וכמה משניות וברייתות ששונין לשון הכנסה לרשות הבעל או לחופה כההוא דלעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל וכן נכנסה עמו לחצר שלו או לחצר שלה לשם נשואין לכן דברי המרדכי ומהרי"ל בנוים על יסוד סברת הכרס ואין להם שורש ולא עיקר לא בתלמוד בבלי וירושלמי ואפשר שגם המרדכי לא פליג אבל הנך