משאת בנימין קעד

ולא נהג אבילות שבעה אחר סתימת הגולל דק מעט שחלין מנעליו ומספקא לן דהא דאמרו חכמים ואפי' יום אחד ואפי' שעה אחת היינו שעה זמניית שהיא אחד מכ"ד ביום או שמא דשעה לאו דוקא דאפי' לא נהג אבילות אלא כל שהוא הרגל מבטל גזירת ז' תשובה יראה דלא מוקמינן דברי חכמים כהלכתא בלא טעמא דהא כל מילי דאבילות בטעמי וראייה נינהו דטעם גזירת ל' ילפינן מנזיר פרע פרע וטעם גזירת שבעה מוהפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבילות שבעה ולמ"ד דצריך לנהוג ג' ימים קודם הרגל ואז הרגל מבטל היינו דשלשה ימים הראשונים עיקר אבילות הוי וכדאמר שלשה ימים לבכי, אלא לדברי חכמים דס"ל אפילו שעה אחת אי ס"ד דשעה דוקא שעה זמניית הוה ליה מלתא דידהו בלא טעמא כלל דאטו בשעה תליא מלתא דמה ענין שעה לכאן אלא דע"כ שעה לאו דוקא. אלא טעמא דחכמים דכיון דנהג אבילות כל שהוא הרגל מבטל כמו שלשה ימים קודם הרגל לר' אלעזר וכן משמע מדברי הרא"ש שכתב פרק אלו מגלחין דף ל"ח ע"ב ואם נקבר עם חשיכה ולא קיים מצות אבילות לא בכפיית המטה ולא בחליצת הסנדל כו' אלמא דכל שקיים ונהג שום אבילות בין כפיית המטה בין חליצת הסנדל כל שהוא בטלה ממנו גזירת שבעה ולא בעינן שעה זמניית וכן כתב רבינו ירוחם בהדיא נתיב כ"ח חלק ג' וז"ל ודוקא שיקיים אבילות קודם הרגל כל שהוא כו' ולא הזכיר שעה ש"מ דבנהיגת אבילות כל שהוא תליא מלתא שדי בזה שהרגל יבטל ולא בעינן שעה זמניות דברי הק' בנימן אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל עה קול ענות וקול חלושה שמענו ביריד יערסליו שע"א לפ"ק בענין הגט ש"מ הניתן בק"ק ווי"נא שנתן המגרש כמר יצחק בן מהר"ר אברהם לאשתו מרת בת שבע בת הר"ר פייבש וקול השמועה נאספו שמה כל העדים לחקור ולדרוש אחר הקול הרעש הזה אם יש בו ממש אם לאו ואחרי החקירה והדרישה נתברר ונודע שאיזה איש או אנשים הוציאו הקול איך שקרובי האשה מרת בת שבע הנזכרת בתחבולתם וחריצותם גרמו שזה המגרש כמ' יצחק נפל למשכב ע"י סם שהשקוהו עוד העמידו להרופאים שיאמרו אליו שהוא מסוכן למות ויצוה לביתו וע"י זה מצאה ידם לפתות את כמר יצחק הנ"ל שיגרש את אשתו בגט ש"מ ונמצא הגט בטעות כי אלו היה יודע המגרש שהוא אינו מסוכן בודאי לא היה נותן גט לאשתו' עוד יצא הקול איך שקרובי האשה הנזכרת אמרו אל המגרש שאע"פ שיאמר להרב המסדר את הגט שהוא נותן את הגט בלי שום תנאי ושיור מ"מ הדין הוא שאם יעמוד מחליו הגט כטל למפרע אך שתקנת חכמים הוא שיאמר שהוא נותן בלי שיור גם הבטיחוהו בדבריהם שתנשא לו אם יעמוד מחליו ועל שני הבטחות אלו שהאמין להם נתן הגט לאשתו וע"י כן באו קצת מקרובי האשה על פתחי בעלי תריסין הנמצאים בכאן לעיין בשריותא דההיא איתתא אם מותרת להנשא כי אמרו שכל זה שקר ואויבים הוא דאפקוהו לקלא כדי לעגן את האש' ולהצריך גט שנית ומפני חששא דעיגונ' שמענו לקול' ושקלנו וטרנו בהא עיגונא: ואני הקטן בהיותי טרוד על היריד ושמעתתא בעי צילותא ואף גם זאת כי אין ספר בידי לבקש ולעיין בו עם כל זה הוכרחתי לחוות דעתי שבקול הזה אין בו ממש והגט הוא כשר כהלכתו אין בו ספק ופקפוק בעולם דקול זה אינו אלא הברה בעלמא ולאו כלום הוא כדאמרינן בפרק המגרש לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיהיו נרות דולקות כו' ותו אמרינן התם לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים שמעינן מהכא דקול הברה לאו כלום הוא אלא צריך שיהיה הדבור ברור וק"ו בנ"ד שהרב הגדול המופלג מהר"ר פלק כהן נר"ו שהוא היה מסדר הגט מוחזק ומופלג בחכמה ויראה עומד בפנינו וצווח ככרוכיא כי בחבורתו היה הגאון מהר"ר הענדל ז"ל ונצטרף עמו בנתינת הגט ולא שמעו ולא הרגישו בשום תחבולה וערמה בעולם הן בעיניו ובעיני כל הנכנסים והיוצאים והמבקרים אך שהיה ש"מ גמור גם המגרש בעצמו