משאת בנימין קעא

הוא דאמרינן אע"ג דאינו נוהג שום איסור רק גיהוץ ותספורת לבד אבל מבטלין לא אמרינן כל כמה דלא נהג כל דין אבילות שלשים. ואם איתא לדברי הרמב"ן ז"ל שהאבל צריך לנהוג כל דין שלשים מדין אבילות הדרא קושיא לדוכתיה שהרי נהג כל דין ל' ולמה אם כן לא יבטל ותימה גדול למאוד על הרמב"ן עצמו שהקשה גם כן קושיא זו סוף שער שבתות וימים טובים ותירץ גם כן כמו שתירצו הרא"ש ורבינו ירוחם והר"ן וא"כ קשיא דידיה אדידיה הלכך אין לנו אלא כמו שכתבו הרא"ש והר"ן ורבינו ירוחם ועוד מאחר דהרא"ש והר"ן ורבינו ירוחם מסכימים לדעת אחד הרי הן רבים ובתראי נינהו ובלי ספק שהלכה כמותן והרב ב"י לא הביא רק דברי הרא"ש ואפשר שלא ידע ולא ראה דברי הר"ן ורבינו' ירוחם שמסכימים עם הרא"ש ואלו ידע דבריהם אפשר שהיה פוסק כוותייתו ועוד דהא ק"ל הלכה כדברי המיקל באבל ואע"ג דאיכא מרבוותא דאמרי דלא אמרינן הלכה כמיקל באבל אלא במחלוקת התנאים ולא במחלוקת האמוראים נראה דפשט לשון הפוסקים לא משמע הכי שבכמה מקומות מצינו בפוסקים שפוסקים כדברי המיקל באבל אפילו במחלוקת המחברים שאחר התלמוד והב"י בעצמו פסק סוף סימן שמ"ב דנקטינן כדברי המיקל באבל אף במחלוקת הגאונים ועוד שהרב ב"י פסק ההלכה כהרמב"ן וכתב שהם נכוחים בטעם וראיה ואני אומר השתא טעמא דהרמב"ן לא ידעינן הלכתה כוותיה עבדינן דהא כל עיקר ראייתו של הרמב"ן הוא מדאמרינן בגמרא בעא אביי מרבה קברו ברגל רגל עולה למנין ל' או אין רגל עולה למנין ל' למנין שבעה לא קמבעי לי דלא נהגה מצות ז' ברגל כי קמבעיא לי למנין שלשים דקא נהגא מצות שלשים ברגל מאי והוקשה לו להרמב"ן וז"ל דהא מקצת דין ז' נוהג גם כן ברגל דהא אינו מכבס כסותו אפילו במים והרבים מתעסקים בו לנחמו כדין אבל ואם כן מפני מה פשוט ליה במנין ז' טפי מבמנין ל' וכדי לתרץ קושיא זו כתב דשאני דין שלשים שנוהג ברגל כל דין שלשים אף מה שאינו אסור מחמת הרגל משא"כ בז' שאינו נוהג אלא מעט מדין ז' ותמיה אני על פה קודש שיוציא דברים הללו מפיו להחמיר על האבל ולזלזל בכבוד הרגל שלא נמצא לא בתלמוד ולא באחד מפסקי הגאונים שלא מצינו לא בתלמוד ולא בפוסקים שינהוג שום אבילות שלשים ברגל רק גיהוץ ותספורת שאסור גם כן מפני הרגל והקושיא שהקשה הרב ז"ל גברא קא חזינא הכ תיובתא לא חזינא הכא והטעם הוא דעיקר דין ז' הוא פח"ז נת"ר כדאיתא פרק אלו מגלחין וזה שאינו נוהג כלל ברגל ואעפ"י שנוהג דין כיבוס במים ורבים מתעסקין בו אין זה עיקר דין אבילות ז' מש"כ דין שלשים שעיקר הדין הוא גיהוץ ותספורת לבד דבכל מקום אין מזכי רק גיהוץ ותספורת וכדאמרינן ג' לבכי ז' להספד ל' לגיהוץ ותספורת ומאחר שעיקר הדין ל' נוהג ברגל אעפ"י שמקצתו אינו נוהג מכל מקום מה שאינו נוהג אינו עיקר והעיקר נוהג ושפיר דמי שעולין לו ימי הרגל למנין ל': ועוד מאן לימא לן שהקובר את מתו ברגל אינו מכבס כסותו במים לבד בלא נתר וחול ובלא גיהוץ דלמא אין הכי נמי שמותר לכבס בכה"ג וגם מה שהרבים מתעסקים בו לאו מידי הוא דהא האבל עצמו אינו עושה כלים וכי בשביל שאחרים מראין אבילות איהו מאי קעביד ולא תקשי כיון שעיקר דין ל' הוא גיהוץ ותספורת נוהב ברגל אם כן שמיני עצרת למה לא יבטל ממנו גזירת ל' כבר תירצו שמצינו הרבה דברים שמועלין לעלות לשלשים ואין מועלין לבטל והלכך גם כאן נאמר אעפ"י שיש כח בגיהוץ ותספורת שיעלה למנין ל' מ"מ אין בו כח לבטל כיון שאינו נוהג כל דיני אבילות רק מה שאסור מחמת הרגל הלכך מכל הני טעמי הללו נראה לי פשוט שדברי הרמב"ן ז"ל הם דחויים והלכתא כהרא"ש והר"ן ורבינו ירוחם ודלא כהרב ב"י שפסק הלכתא כהרמב"ן ואמת שהם נכוחים בטעם וראייה ואנן דקדקנו טובא ואשכחנא דאינן נכוחים לא בטעם ולא בראייה ואדרבא דברי הרא"ש והר"ן ורבינו ירוחם הם נכוחים בטעם וראייה והם רבים ובתראי נינהו ולפיכך הלכתא כוותיהו גם פשוט הוא שהלכה כדברי המיקל באבל כאשר כתבתי כל זה למעלה ואע"ג דמורי מהרמא"י ז"ל וגם הר"מ בעל הלבוש נר"ו הסכימו לדברי הרב ב"י אין ראייה מהם כלל