משאת בנימין קע

שנהגו המורים ולא להוסיף להצריך קליפה בשאר חחיכות שנמלתו עמה ואשר נראה בעיני פשוט כתבתי דברי הקטן בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל. גבר בין הגברים תבורך בכל עברים: ברכת יעקב בלי מצרים אתה אהובי בני האלוף ר"מ נר ישראל יזכה לבנין אריאל: פ"ה האב"ד מהור"ר יעקל נר"ו יזריח ויאיר: כאור בהיר. יציין ויזהיר יפוצץ ויצהיר ולכל המתלוננים ומתגוננים בצלצח בצל החכמה המה תפארת בחורים והדרת חברים מקשיבים לקול קול יעק"ב יעשה למישור העקוב תלמידי' הגונים ראוים להתפאר בשם טוב העולה על גביהן ובזאת שמח לבי ויגל כבודי וזאת שנית שמחה יתירה נתחדשה ונתוספה על הראשונה בראותי יורד לעומקא דשמעתתא: בענין השאלה ששאלת באחד שכינם את הבתולה ערב הרגל של החג ובתוך ימי החג מת לו מת: ונסתפקת אם ימי הרגל עולין לו למנין שלשים אם לאו דאיכא למימר דהא דק"ל דז' ימי המשתה אינן עולין למנין שלשים היינו טעמא משום ראין נוהג בהן מצות ל' כלל דהא מותר בגיהוץ ותספורת משום מלך ביופיו וכו' כמו שכתב הרמב"ן בספר תורת האדם בשער מי שמתו מוטל לפניו וטור י"ד סימן שמ"ב וחיינו דוקא בחתן דעלמא שאין ז' ימי משתה שלו ברגל אבל בנדון זה שו' ימי המשתה הן ברגל ומרין הרגל אסור בגיהוץ ותספורת. וא"כ הרי הוא כשאר אבל ברגל דעלמא ושפיר עולה לו הרגל וז' ימי המשתה למנין שלשים שהרי אסור בגיהוץ ותספורת או דלמא לא שנא משאר חתן אבל דעלמא והעלית דעתך בכתב שכתבת שדבר זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרא"ש. והביא מחלוקתן הטור י"ד סי' שצ"ט דלרברי הרמב"ן ס"ל דאבל ברגל דעלמא שאינו חתן שעולין לו ימי הרגל היינו טעמא מפני שנוהג בו כל דין שלשים אפילו מה שאינו אסור מחמת הרגל ולדידיה כנ"ד שהחתן אינו אסור בשום דבר אלא מה שהוא מחמת הרגל והלכך אינו עולה דלא דמי לשאר אבר ברגל דעלמא אבל לדברי הרא"ש דס"ל דשאר אבל ברגל דעלמא אינו אסור בשום דבר רק מה שאסו' מחמת הרגל כגון גיהוץ ותספורת. ואפ"ה עולה למנין שלשים וא"כ לדידיה ה"ה בנ"ד חתן אבר ברגל הוי כאבל ברגל דעלמא ועולה לו אע"פ שאינו נוהגת כל דין אבירות שלשים עוד נסתפקת אנן כמאן נהגינן כרמב"ן או כהרא"ש: והנה אהובי בני יפה כתבת ויפ' כוונת שלענין החתן ברגל אם עולין לו ימי הרגל למנין שלשים אם לאו ודאי שדבר זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והרא"ש דלהרמב"ן אינו עולה ולהרא"ש עולה כמו לשאר אבל דעלמא ברגל. אך מה שנסתפקת אנן כמאן עבדינן כהרמב"ן או כהרא"ש נראה דאע"ג דהרב ב"י הכריע כדברי הרמב"ן ואחריו נוטין דברי מורי מהרמא"י ז"ל וגם דברי הר"מ נר"ו בלבוש בטור י"ד סי' שצ"ט מ"מ אין נראה כלל בעיני. חדא דלא אישתמיט שום תנא מכל המחברים לומר שהטעם שימי הרגל עולין למנין שלשים הוא משום שהאבל נוהג כל דין שלשים אף במה שאינו אסור מחמת הרגל אלא כל המחברים כתבו בהדיא הטעם שהרגל עולה משום דנוהג בגיהוץ ותספורת שהוא דבר שאסור מחמת הרגל וגם רש"י ז"ל בשמעתתא דימי הרגל עולה למנין שלשים דקא נהגא מצות ל' ברגל ופי' רש"י שאסור בגיהוץ ותספורת ומשמע דאבל ברגל אינו אסור אלא בגיהוץ ותספורת לבד ועוד שאין גם אחד מכל המחברים שהביא דברי הרמב"ן בחיבורו זולת הטור י"ד שהביא דבריו למחלוקת ולא להלכה ומדהשמיטו לדבריו ש"מ דלא ס"ל הכי ועוד דק"ל כרבינא פרק אלו מגלחין דאמר רבינא הלכך יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן כ"א יום ומשלים ט' יום אחר החג והקשו המפרשים כיון שמיני עצרת הוי רגל בפני עצמו למה אינו מבטל גזירת שלשים כדין כל רגל שאפילו לא נהג אבילות אלא שעה אחת קודם הרגל הרגל מבטל והרי זה נהג י"ד יום קודם שמיני עצרת ולמה לא יבטל ותירץ הרא"ש והר"ן וגם רבינו ירוחם נתיב כ"ח ח' ג' דשאני הכא דהא לא נהג שום אבילות מדין שלשים קודם שמיני רק גיהוץ ותספורת לבד שהוא מדין הרגל ומאחר דלא נהג אבילות מדין שלשים אינו מבטל דעולין הוא