משאת בנימין קסג

ונשימה לא היה בו רק מת ונהרג בבירור גמור: ועתה אשתו של יוסף מתנפלת ותלך לדרוש את בית אלקים לחקור מה דינה על פי תורתינו הקדושה אם מותרת להנשא אם לאו תשובה בהא מלתא חזינא ביה לכאורה טובא לאיסורא חדא דלא סמכינן אעדות הנכרי עד שיהא מל"ת מה שאין כן בנ"ד שתפסוהו לרוצח והזכירו לפניו הריגת יוסף הנ"ל ואמרו כי בשביל הרציחה הוא נתפש ליקח ממנו לקמת דם יוסף השפוך ואחר כך הודה הרוצח וא"כ אין כאן מל"ת כלל דזה גרע טפי מהיכי דשאלוהו תחלה ועוד דבעדות הרוצח איכא אמתלא דאפשר שהודאת הרוצח ועדותו היה מפחד היסורים ועינוי שבלי ספק שאם היה כופר ברציחה היו מענין אותו ביסורין קשים כמשפט האומות ועל כן הודה הרוצח ובחר במיתה פתאומית כדי להנצל מן העינוי ומאחר דאיכא אמתלא לא סמכינן על עדותו דחיישינן לשיקרא דהכי אמרינן בסוף יבמות בההוא נכרי דאמר לישראל בשול אספסתא בשבתא ושדי לחיוואי אי לא קטילנא לך כי היכא דקטלינא לפלוני דאמרי ליה בשיל קדרה בשבת ולא בשיל לי וקטלתיה דלא מהימן דמוכחא מלתא להטיל אימה על ישראל זה הוא אומר אע"פ שאינו אמת וכן אמרינן בכל הגט וכתבוה הרי"ף והרא"ש ז"ל בסוף יבמות דאם שמע מקומנטריסין של נכרים חיש פלוני נהרג ב"ד לא ישיאו את אשתו משום שהוא התפארות להם. אלמא כל היכי דאיכא אמתלא חיישינן לשיקרא: ועוד דבעינן שיאמר וקברתיו וליכא ואפילו לאידך רבוותא דפליגי אהרי"ף והרמב"ם וס"ל דלא בעי למימר וקברתיו הכא שאני משום דכל רוצח נפש הוא בהול ונחפז לברוח לנוס להמלט על נפשו שלא ימצאוהו וישיגוהו ומתוך כך אינו מרגיש היטב ולבו בל עמו ואומר בדדמי קסבר שהוא מת ואינו אלא חי ודמיא האי מלתא למלחמה ולמים שאין להם סוף דלכ"ע בעינן שיאמר וקברתיו ואע"ג דפשוט הוא בעלמא כשאומר מת או הרגתיו לא חיישינן לבדדמי היינו דוקא היכא דאמר סתם הרגתיו אבל הכא שלא אמר סתם הרגתי אלא שנפל מת לארץ חיישינן שמתוך שראוהו נפל לארץ אמר בדדמי ומפני שפחד להמלט על נפשו טעה. מכל הני טעמי דלעיל מוכח לכאורה שהאשה הזאת אסורה להנשא אמנם כי דייקינן שפיר חזינן דלאו מלתא היא דלא חיישינן בנ"ד להני חששות דמל"ת ואמתלא משום דנראה דלא במל"ת תליא מלתא אלא במתכוין להתיר או להעיד תליא מלתא וכדתנן במתניתין ובנכרי אם היה מתכוין אין עדותו עדות ומפרש בגמרא היכי דמי מתכוון כגון מתכוון להתיר או להעיד אלמא במתכוון תליא מלתא ולא במל"ת דהא לא קתני מל"ת במתניתין ותלמודא הוא דמסיק לה אליבא דר' יוחנן מתניתין היכי משכחת לה במל"ת אבל שאר אמוראי דהתם פליגי אר"י וסברי דלא מקרי מתכוון אלא במתכוון להתיר כגון שאמר פלוני מת השיאו את אשתו אבל אינו מתכווין להתירא אע"פ שמתכוון להעיד כגון ששאלוה תחלה עדותו עדות והכי איתה נמי בירושלמי שהביא המרדכי אע"ג דאנן ק"ל כר' יוחנן דבעי מל"ת גמור בלא שאלה תחילה מ"מ נראה דאף ר' יוחנן לא פליג אהנך אמוראי אלא בסתם עדות דלא ידעינן אי קושטא קאמר אי לאו אבל היכא דידעינן דקושטא קאמר מודה ר' יוחנן דעדותו עדות אפילו ששאלוהו תחלה ומה דנקט תלמודא אליבא דר' יוחנן מתניתין משכחת לה במל"ת היינו משום דעל הרוב מסתמא כל היכא דשאל ישראל תחלה ועל פי השאלה מעיד הנכרי חיישינן לשמא מתכוון להעיד ושקורי קא משקר וכל שלא בא ע"י שאלה רק שהנכרי מעצמו העיד לפ"ת סתמא הוא דלא מתכוון לא להתיר ולא להעיד וכל זה אינו אלא היכי דלא מוכח מתוך דברי הנכרי כלל אם נתכוון אם לאו דאז כל עדות הבא ע"י שאלה מתכוון הוא וכל הבא על ידי מל"ת לאו מתכוון הוא אבל אם מוכח מתוך עדות הנכרי אם נתכוון אם לאו לא נפקא לן מידי לא בשאלה ולא במל"ת אלא בתר קושטא דמלתא אזלינן ואין הכי נמי אי חזינן דמתכווין הנכרי למידי לאו כלום הוא אפי' במל"ת כגון האי דאספסת' ודקומטריסין דלעיל דלא מהימני דחיישינן לאמתלא למירמא אימתא או להתפארות גם אי חזינן דלא מתכוון למידי דאפילו אם שאלוהו תחלה ש"ד וא"כ