משאת בנימין קס

דאפילו מה שנוגע בציר שעל גבי קרקע נמי לאו כלום הוא ולא בעי קליפה לפי המנהג שנוהגין כשלוקחין הבשר מהכלי ששורין בו ומשימין הבשר על גבי דף מניחין אותו על גבי הדף עד כדי שיזובו המים שעל הבשר מן שריית הדחה ואח"כ מולחין אותו וכמו שכתב בת"ח כלל ט"ו סעיף ב' ואם כן נתלחלח הקרקע תחלה מהמים שזבו קודם המליחה. ואח"כ כשמולחין ונוטף הציר כל טיפה וטיפה קמא קמא בטיל במים ותש כח הציר מכח המים המרובים בלי ספק על הציר ואין באותו ציר כח לאסור הבשר אפילו כדי קליפה דהא אפיל מעט מים מבטלין כח הציר כמו שנתבאר בת"ח לל ז' סימן י' וזהו שלא כדעת ת"ח כלל ו' סימן ח' שמצריך קליפה בכה"ג וכן נראה מדברי הרא"ש והרשב"א גבי בשר שנמלח בכלי ש"מ ולא שהה שם שיעור כבישה שכתבו דבעי קליפה מטעם דמליח הרי הוא כרותח ומלשון זה משמע דוקא היכא דציר גמור הוא אבל היכא דמעורב במי שרייה לא שייך לומר מליח הרי הוא כרותח ולא שייך גם כן לומר דאע"ג שאין כאן טעם מליח הרי הוא כרותח מכל מקום נגיעתו בקרקע מונע מלפלוט דם שבתוכו דבהדיא מוכח מדברי הרא"ש והרשב"א דאיסור כלי שאינו מנוקב לאו מטעם שמונע מלפלוט אלא מטעם שחוזר ובולע הציר שיצא ממנו: ומעשה בא לידי בבשר שנמלח ואחר ששהה שיעור מליחה נפל ע"ג קרקע לחה ממי השריה ומציר שנטף והתרתי הבשר בלא קליפה מתרי טעמי חדא כיון דמעורב הציר במים לא חשיב כרותח כנ"ל ועוד שהרי רש"י הורה הלכה למעשה בתרנגולת ששמוה בכלי שאינו מנוקב אחר ששהתה שיעור מליחה והתיר אותה אפי' בלא קליפה והסכימו עמו הרא"ש וטור יו"ד וראבי"ה ונהי דאנן לא ק"ל כוותיהו בכלי שאינו מנוקב גמור ולא שרינן רק על ידי קליפה מכל מקים בקרקע דדמי לכלי מנוקב כדאי הם רש"י וסיעתו לסמוך עלייהו להתיר בכה"ג אפי' בלא קליפה דברי הקטן בנימן אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל: סה משה בר יחיאל הלוי מק"ק פנעטין נהרג ומצאוחו יותר מג' ימים אחר הריגתו הגוף בלא הראש ואח"כ מצאו גם הראש רחוק הרבה כמו מיל ממקום הגוף והכירוהו בט"ע וגם היה לו סי' באצבע הגודל בראשו היה עמוק כמין גומא וזהו בשביל שפעם א' היה לו מכה באמצע הגודל עד שהרופא נטל עצם קטן מאצבע הגודל ונשארה הגומא במקום עצם הניטל: והתרנו את אשתו להנשא ואע"ג דק"ל כההיא מתניתין דסוף יבמות דאין מעידין עליו אלא עד ג' ימים מכל מקום הסימן שבאצבע הגודל הוה סי' מובהק ביותר שאפי' באלף אנשים לא שכיח כזה ושפיר סמכינן עליה להתיר את אשתו דאין לך שינוי אבר גדול מזה גם רבני לבוב יצ"ו הסכימו לשריותא דהאי איתתא וכה"ג כתב הרב ב"י בשם הר"ר דוד כהן בסי' י"ז גבי ואם אין מכירין אותו בט"ע אפי' יש להם סימנים בכלים ובגופו אין סומכין עליהם עיי"ש: סו על אשר נמצא צלע יתירה בבהמה מצד זה וכן מצד השני ונסתפקו רפי המנהג שנוהגים להניח צלע אהת מכאן ומכאן לחצי חלק האחוריים של הבהמה וי"ב צלעות לחלק הפנים ועכשיו שנמצא צרע יתירה אם צריך להניח ב' צלעות לחלק האחורים ולא ישארו לחלק הפנים רק י"ב צלעות כדרכו או אין צריך להניח לחלק האחוריים רק צלע אחת כדרכו וישארו י"ג צלעות לחלק הפנים. חזרתי על כל צידי צדדים ובדקתי בחורין ובסדקין עד מקום שידי מגעת ולא מצאתי בכל החיבורים שצריך להניח אפילו צלע אחד לחלק אחוריים ואינו יודע למה נהגו כן ומה איסור שייך בצלע הסמוך לאחוריים יותר משאר הצלעות ולפי מה שמצאתי בספרי המחברים אין שום צד איסור חלב בחצי חלק הפנים רק קצת מן הקרום שעל חלב הכסלים הנשאר בראש הדפנות על הכסלים כמו שכתב כל זה בהג"ה שו"ע סימן ס"ד בטור י"ד ולפי זה אפילו צלע אחד אין צריך להניח כל שכן ב' צלעות ובתרומת הדשן סימן קע"ז מצאתי שאם נמצא בבהמה צלע יתירה דיש נמנעים מלאכול מטעם