משאת בנימין טז

דוחק וריבוי הדרך כדי להצדיק רבים שיבאו לב"ה וגדולה מזה אמרו שלפעמים חייב אדם לעשות איסור קל כדי שלא יעשה חבירו איסור גדול כדאמרינן בפרק בכל מערבין ניחא ליה לחבר למעבד איסורא קלילא כדי דלא לעביד עם הארץ איסורא רבא וכן בפרק בתר' דעירובין כהן שעלתה לו יבלת חבירו חותכה בשיניו כדי שיעשה עבודה פי' שעלתה לו בשבת ואע"ג דשבות דקא מתקן גברא לעבודה וכן בפרק תמיד נשחט דקא עברי כהני בעשה דהשלמה כדי שיביא מחוסר כפורים את פסחו וכן בפרק השולח חצי עבד וחצי בן חורין כופין את רבו לעשותו בן חורין ואע"ג דכל המשחרר את עבדו עובר בעשה. מכל הני שמעינן שכופין את האדם לעשות איסור קל ולהפסיד ממונו כדי שלא יבא חבירו לידי עון גדול ק"ו בנדון זה שלא יפסיד שום ממון ולא יעשה שום איסור ואדרבא שיעשה מצוה בשכר פסיעות ודוחקא דכלה איך לא יהיה כח ביד הקהל לכופו שיסבול צער מועט כדי שיזכה חבירו וק"ו בן בנו של ק"ו בנדון זה שהיא מצוה דרבים שרבים נמנעים מלבא לב"ה אם לא יוסיפו עוד מקומות בב"ה כמו שכתב הריב"ש ז"ל בעצמו ובמצות דרבים כייפינן ליה לאדם אפילו במקום פשיעה מה שאין כן במצוה דיחיד כדאמרי בפ"ק דשבת גבי רדיית הפת הוא איסור וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו פי' רדיית הפת הוא איסור קל שאינה מלאכה אלא חכמה ואעפ"כ לא שרו ליה לרדות הפת כדי להציל חבירו שלא יבא לידי אפי' שהוא איסור סקילה והקשו, התוספות דבכמה דוכתיה אמרינן שיעשה אדם איסור קל וכו' ותירצו דשאני הכא שפשע שהדביק פת בתנור סמוך לחשיכה והא דאמרי' בהשולח גבי חצי שפחה וחצי בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה ועשאה בת חורין והתם נמי פשעי בה ותירצו מצוה דרבים שאני נתברר לן דגבי מצוה דרבים כופין אותו לעשות איסור קל אפילו הרבים פושעים והיכא דלא פשע אפילו לאו רבים אלא יחיד כופין לעשות איסור קל כדי שיזכה אותו יחיד ק"ו הכא דאיכא כולהו מעמי מצוה דרבים וגם לא פשעי שיהא זה חייב לסבול צער מעט בלא חטא ובלא הפסד ממון כדי לזכות הרבים לכן נראה לי שאין לדמות ב"ה למבוי ואין לגבי ב"ה שום טענה צר ודוחק או רבוי הדרך. עוד נראה לי שאפי' אי יהבינן ליה להריב"ש ז"ל ונודה לדבריו שדין ב"ה ודין מבוי דין אחד להן אפילו הכי נראה שיש לדחות כל ראיותיו שאינן דומין לנדון זה כלל כי כל הראיות שהביא הרב ז"ל הוא במבוי שיש בו הילוך ותשמיש והיאך ניקח ראייה ממבוי לב"ה שאין בה שום תשמיש רק הילוך לבד הלא תראה שביל כרמים ששיערו חכמים הדרך בו ב' אמות וחצי ואלו במתניתין תנן בפרק המוכר פירות דרך היחיד ד' אמות וכתב נימוקי יוסף בפי' הנכון דשאני שביל כרמים מדרך השדה דבעינן ד' אמות ע"כ. ונראה דהיינו טעמא דבכל מקום בעי דרך להילוך ולתשמיש כדי רוחב עגלה אבל שביל כרמים אינו רק להלוך ולא לתשמיש וסגי בב' אמות וחצי לתשמיש מועט וכן כתבו התוספות התם בהדיא וז"ל נראה דדוקא בשביל של כרמים שאינו עשוי לל רק להילוך אבל שאר דרך עשוי קצת לתשמיש עכ"ל הרי לך בהדיא שיש לחלק בין הילוך עם תשמיש להילוך בלא תשמיש ואין צריך לומר לפי' רשב"ם דגריס אבל אי לא מסיימי מחיצתא כי היכא דשקיל כרעא ומנח כרעא דלפירושו סגי במדרך כף רגל בשביל של כרמים אי לא סיימי מחיצתא ואע"ג דרוב פוסקים כתבו דאין חילוק בין שביל כרמים לשאר הדרך ובכ"מ דרך היחיד שעורו ב' אמות וחצי וליתא למתניתין דקתני דרך היחיד ד' אמות היינו משום דסבירא להו דשביל כרמים נמי בעי דרך להילוך ולתשמיש כדאמרינן התם כי היכי דדרי טונא דשבישתא והדר אבל ב"ה דליכא תשמיש כלל פשוט הוא דיש לחלק בינה ובין המבוי ולשון התוספתא שהביא הרב ז"ל נמי הכי דייקא דקתני מפני שיכול לומר רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי ולא קתני רצוני שאכנס ברווחא עד פתחי אלא ודאי טעמא דאיכא משא החבילה הוא הא אי לאו טעמא משא של חבילה לא דסגי ליה בריוח מועט כדי הילוך בלא תשמיש שהוא כדי צרכיו וכבר הרגיש הרב בזה וכתב דחבילתי לאו דוקא ואני אומר דוקא ודוקא הוא ואין לומר דשאני התם בשביל של כרמים שעדיין לא החזיק הלוקח באותו דרך וכל כמה דלא החזיק לא יהבינן ליה רק כדי צרכו אבל הכא שכבר החזיק העשיר בב"ה בדרך רוחא יותר מכדי צרכו