משאת בנימין טו

אודות ממון אחרים שביד בעני בתים יש הרבה חלוקים בדבר דמה שאדם מקיף בין מישראלים בין מערלים לזמן ידוע א"צ ליתן מזה אף קודם זמן פרעון כמו שכתב מהררא"י סימן שמ"ב ואם יש בידו ממון אחרים בלאו זמן קצוב רק שהוא בידו תדיר ומרויח בו מזה הממון צריך ודאי ליתן אך מנהג הקהילות לפשר וכן הוא מנהג ק"ק קראקא ואם הממון ההוא הוא עיסקא מאחרים דינא הוא שיתן המקבל חצי והנותן חצי ע"כ נראה לומר דאם הנותן והמקבל שתיהן דרין בעיר אחת אז ליכא נפקותא בדבר ואם הנותן מעיר אחת והמקבל מעיר אחרת אז נראה דאם המקבל מתעסק בהן בעירו צריך ליתן הנותן לעירו של המקבל אבל אם הוא מתעסק בו חוץ לעירו באופן שגם להנותן יש לו רשות להתעסק שמה או שהן שותפין ושניהן מתעסקין בו זה בעירו וזה בעירו אף שלפעמים יהיה יותר ביד הא' מאשר הוא ביד השני אין לדקדק כולי האי רק שלא יהיה קביעת העיסקא אצל האחד לבד ובעירו אלו הדברים נראים בעיני ע"פ האמת אף שלא נמצא בהדיא רק משמעות הפוסקים הוא כך וגם הדעת מכרעת להם ובכן תנוחו ברוב שלוה והשקט וגם כל העם על מקומו יבא בשלום דברי הקטן בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק ז"ל: ד שאלה אחד היה לו מקום בב"ה אצל ארון הקודש מצד צפון ואחר שישב עליה יותר משני חזקה מת והניח המקום לבניו ואז העמידו הקהל מנורה בבית הכנסת סמוך למקומו והניחו לו מקום פנוי אצל מקומו כראוי והיורשים מוחים ואומרים כי אין כח להקהל להעמיד להם המנורה ולעשות להם דוחק וצר במקום ואעפ"י שהניחו להם מקום פנוי בין המקום והמנורה מ"מ רצונם להיות להם ריוח הרבה גם רצונם להעמיד הסטענדער רחוק ממקומן בשעת תפלה כדי שיוכלו לצאת שלש פסיעות אחר התפילה באופן שלא יעכב השטענדער כמו שהיו משתמשין מקדם גם המה גם אביהם ובאין בטענה ואומרים שלדעת זה קנה אביהם המקום שיהיה לו ריוח גדול והקהל טוענין שמשעה ראשונה שבנו ב"ה היה להן לעמוד המנורה ואביהם שקנה המקום מתחילה לא התנה שום תנאי עמהן ולא היה חיה כח באביהם למחות באותה המנורה כי כן דרך בכל בתי כנסיות להעמיד מנורה בשני צידי ארון הקודש ומה שלא העמידו המנורה משעה ראשונה משום שבני הקהילה היו מעטים והיה מספיק להן מנורה אחת שבדרום ארון הקודש ועכשיו שנתרבו בני הקהילה ואין מספיק להן מנורה אחת רצונם שיהיה להן מנורה אחרת מצפון ארון הקודש כאשר נוהגין בכל בתי כנסיות ע"כ טענת הצדדים הדין עם מי: תשובה אע"ג דלכאורה יראה שהדין עם היורשים שאין להקהל לעשות להם צר ודוחק במקומן כמו שכתב ר"י בר ששת בתשובה סימן רנ"ג והסכים עמו הרב רמ"א בהג"ה ש"ע טור ח"מ סימן קס"ב אכן כי דייקינן יפה נמצא שהדין עם הקהל ותחילה נעיין ונראה הראייות שעליהן בנה הריב"ש ז"ל יסוד דין זה. תניא בתוספתא והביאוה הרי"ף והרא"ש בפ"ק דבתרא מי שיש לו פתח במבוי אין בני מבוי כופין אותו להעמיד דלתות למבוי מפני שיכול לומר רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי וכתב טור ח"מ סי' קס"ב שכל אחד מבני המבוי יכול לעכב שלא לעשות דלתות וכן כתב ב"י בשם הרבה מהמפרשים הרי לך שהיחיד מבני המבוי מעכב על בני המבוי שלא לעשות דלתות כדי שיהא לו ריוח להכנס בחבילתו ועוד הביא ראיות אחרות מדיני מבוי שכל אדם יכול לעכב על חבירו ואפי' יחיד נגד רבים מעכב שלא לעשות לו צר ודוחק במקומו גם לא להרבות עליו הדרך ומדין מבוי למד הרב ז"ל גם למקומות ב"ה ובאמת יש לתמוה על הרב ז"ל הרבה במה שהשוה דין ב"ה לדין מבוי ממש במקום שיש לחלק ולומר דוקא במבוי איכא טענת דוחק ורבוי הדרך בצרכי הדיוט אבל בב"ה בעבודת הש"י לאו גריעותא וחסרון הוא רק אדרבא מעליותא הוא כדאמרי' אגרא דכלה דוחקא ושכר פסיעות נמי איכא בכמה דוכתא ובפ' היה נוטל גבי ההיא ארמלתא דהואי בי כנישתא בשיבבותא וכל יומא הוה אתיא ומצלא בי מדרשא דר' יוחנן ואמר לה ר' יוחנן בתי לא ב"ה יש בשבבותך אמרה ליה ר' ולא שכר פסיעות יש ע"כ וק"ו בעובדא של הריב"ש ז"ל שהרבה אנשים היו נמנעים מלבא לב"ה שיהא כח ביד הקהל להוסיף מקומות ויהא זה סובל קצת