משאת בנימין קנח

דרבנן אבל לקולא לא ובחששא דבן גילו והשתנות לאחר מיתה ללישנא דסימנים דרבנן לא חיישינן וללישנא דסימנים דאורייתא חיישינן אזלינן לחומר' כמ"ד סימנים דאורייתא דמאחר דמספקא ליה רב אשי הלכה כמאן צריכין אנו להחמיר כחומרא דהאי וכחומרא דהאי ולפיכך לא סמכינן להתיר את האשה אלא בסימנים חשובים ומובהקין ביותר כחומרא דמ"ד סימנים דרבנן ובשומא אנו חיישינן לבן גילו ובהשתנות לאחר מיתה כחומרא דמ"ד סימנים דאורייתא הרי שהוכחנו שדברי מהרד"ך אינן מחוורים בא וראה הטור סי' י"ז פסק בהדיא דקי"ל סימנים לאו דאורייתא הוא ואפ"ה כתב אחר זה שהשומא לא הוי סי' מובהק להכיר על ידה לפי שעשויה להשתנות וזהו כלישנא דרבא דכו"ע סימנים דאורייתא ש"מ דנקטינן כחומרא דשתי הלשונות דבעינן סימן מובהק ביותר כמ"ד סימנים דרבנן ובעינן שלא ישתנה לאחר מיתה כמ"ד סימנים דאורייתא גם בדברי רבינו ירוחם דלעיל מבואר בהדיא דמספקא לן לפי תרי לישנא דרבא אי סימנים דאורייתא או דרבנן ומספיקא אזלינן לחומרא כשתי הלשונות גם הרב המזרחי סימן ל"ו וסימן ל"ז ושאר מחברים מקפידים על סימנים העשוין להשתנות לאחר מיתה וא"כ דברי מהרד"ך בטלין. גם הרב ב"י כתב שמדברי הר"ן מוכח דלא סמכינן על ידי הכרת סימנים ורשמים שבגופו אמנם בהג"ה שו"ע בא"ה סי' י"ז סעיף כ"ד כתב וז"ל וה"ה לרושם שבגופו או באחד מאיבריו ולכאורה היה נראה דקאי על מה שכתב קודם זה וסיים שאם החוטם מעט עקומה לא הוי סימן מובהק ועליה כתב דה"ה ברושם דמשמע דאף ברושם לא הוי סי' מובהק. אך שבספר לבוש שחבר הרב מהר"ר מרדכי יפה נר"ו בהג"ה הנ"ל כתב דרושם שבגופו או באחד מאיבריו הוי סימן ואיני יודע מוצא מקום דין זה מאין הוא וקשה לי לעמוד על דעתו שהרי כבר הוכחנו בבירור גמור מכל הני רבוותא דלעיל דרושם וצלקת לבדו לאו סי' מובהק הוא וצריכין אנו לשמוע לדבריהם שרבים הם והם עמודי התורה מפיהן אנו חיים ומימהם אנו שותים וחלילה לנו למישרי א"א לעלמא אלא בסי' מובהק וחשוב כחומרא דכל הני רבוותא דלעיל שמחמירין וגם סוגיא דתלמודא מוכח שפיר בפרק בתרא דיבמות דאין להתיר א"א לעלמא אלא בסי' חשוב ומובהק ולא בצלקת ורושם שהס סימנים אמצעיים כאשר בארתי למעלה ועל כל פנים אני אומר שבנ"ד אין להתיר כלל ע"י רושם זה מפני שרושם זה שבנ"ד גרוע הוא משאר רושם דעלמא שכפי אשר שמעתי מפי האשה העגונה עצמה וגם מפי אמו של האיש הנאבד וגם הוא מבואר בהדיא שהרושם הזה בא לו ע"י שמתחילה היה לו שומא באותו מקום ונעקרה השומא ממקום מושבה ונעשה שם במקומה אותו הרושם הקטן ההוא א"כ לא יהא כח הרושם עדיף משומא דאתי מיניה והשומא כו"ע ס"ל דלא הוי סי' מובהק וה"ה רושם דאתי מיניה ועוד דבנ"ד משמע שנשתנה הרושם לאחר מיתה שהרי העידו הנכרי' וז"ל האבין אנדערע נכרים גירעט עס איז קיין חידוש ניט אויך וויא ער איז דיק גיווארין דא איז דיא וואנדער אויך פון אננדער גאנגען דען ער איז דיק גיווארין דיא אויגין זיין אים שיר אויש גישפרונגען עכ"ל והיכא דנשתנית לאחר מיתה כו"ע מודו דלא סמכינן דע"כ לא פליגי רבנן ור"א אלא אי חיישינן אי נשתנית אי לא. אבל כל שידוע שנשתנית כו"ע מודו דלא סמכינן ואע"ג שהנכרי' העידו שהוציאוהו מן המים ובמים אינו עשוי להשתנות כדאמרינן בסיף יבמות בעובדא דדגלת דמים מצמת צמתי ואינו עשוי להשתנות שהמים אינן מניחין אותו לתפוח מ"מ אפשר שהנכרים לא חזיוהו בשעתיה מיד אחר עלייתו מן המים אלא שראוהו אחר כך בשעת קבורה ומסקינן התם דבעינן דחזיוהו בשעתיה לאלתר אבל אי אישתהי מתפח תפח ואישתני. ועוד אפי' אי חזיוהו בשעתיה שאני הכא דכיון שהרושם הזה בא לו מחמת המכה איכא למימר שעל ידי המכה בפנים משתנים אפי' במים כדאמרינן התם דמיא מרזו מכה ולא מסתברא לן לחלק בין מכה חדשה שעדיין לא נתרפאית למכה ישנה שכבר נתרפאית ודי בזה הוכחה שלא להתיר את האשה הזאת ע"י רושם שתחת העין. גם אין להתיר את האשה משום סימן נין דמאחר ששנים היו ההרוגים היהודי הנזכר וגם נער אחד שהיה עמו ויצא עמו מביתו דמנין הוי סימן מובהק כדתנן פרק אלו מציאות גבי מחרוזות של דגים דמנין הוי סי' מובהק ואין